הגיעוך, הרי הן שלך, כלומר אני מפקיר אותן ואתה יכול לקחת אותם לעצמך — אין שומעין לו, שאינו יכול לכפות על האחר לקחת את האבנים. משקבל עליו, אם הסכים בעל הגינה לקבל את האבנים, ולבסוף אמר לו בעל האבנים: הילך את יציאותיך (הוצאותיך) לפינויין, ואני אטול את האבנים שלי — אין שומעין לו, שהרי נתן לחבירו הכל במתנה.

ועוד דין דומה: השוכר את הפועל לעשות (לעבוד) עמו בתבן או בקש, ולאחר שסיים מלאכתו אמר לו הפועל לבעל הבית: תן לי שכרי. ואמר לו בעל הבית: טול מה שעשית בשכרך, כלומר, קח לך מן התבן והקש ויהא זה שכרך — אין שומעין לו. ואולם משקבל עליו הפועל והסכים לקחת תבן, ואחר כך התחרט בעל הבית ואמר לו: הילך שכרך ואני אטול את שלי — אין שומעין לו, שכבר קנה הפועל את התבן לעצמו.

א גמרא מה שאמרנו שנפחתה קרקעית הגינה נחלקו אמוראים בשיעור שנפחתה, רב אמר שנפחתה ברובה, ושמואל אמר שנפחתה בארבע אמות, ומסבירים טעמיהם: רב אמר: ברובה, אבל בארבע אמות עדיין אין זה מקום לתביעה, כי אדם זורע חציו (כלומר, חלק) למטה וחציו למעלה. ושמואל אמר: בארבע אמור, כי אין אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שתיאמר מחלוקתם של רב ושמואל גם כאן וגם בעין דירה שנפחתה. דאי אשמועינן [שאילו היה משמיע לנו] רק בענין דירה, היינו אומרים כי בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שכך הדין משום דלא עבידי אינשי דדיירי פורתא הכא ופורתא הכא [שאין אנשים עשויים שיגורו מעט כאן ומעט כאן], אבל לענין זריעה — עבידי אינשי דזרעי הכא פורתא והכא פורתא [עשויים בני אדם שיזרעו כאו מעט וכאן מעט], ואם כן אימא [אמור] שאולי הוא מודה ליה [לו] לרב בענין זה. ואי איתמר בהך [ואילו נאמר רק בזו, בגינה ], היינו אומרים: בהך קאמר [בזו בלבד אמר] רב מה שאמר, אבל בהא [בזו שבדירה ] אימא [אמור] שאולי הוא מודה ליה [לו] לשמואל, על כן צריכא [נצרכה] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

ב שנינו במשנה שאם נתנו לו זמן לקצוץ ונפל, יש הבדל להלכה בין אם נפל בתוך הזמן או לאחריו. ושואלים: וכמה זמן נותן בית דין כרגיל? אמר ר' יוחנן: בדרך כלל שלשים יום שנותנים בית דין לאדם לסדר את ענייניו.

ג שנינו במשנה בענין מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל, שאם אמר בעל הכותל לבעל הגינה על אבני הכותל "הגיעוך" — אינו יכול לחזור בו. ומעירים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסוף המשנה ] בענין שאמר בעל הכותל "הילך יציאותיך", מכלל הדבר אתה למד שבמקרה דפנינהו עסקינן [שבעל הגינה פינה אותן, את האבנים, עוסקים אנו]. ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא — דפנינהו [שפינה אותן], הא [הרי] אם לא פנינהו [פינה אותן] — לא, ועדיין הן נחשבות כשייכות לבעל הכותל.

ותוהים: אמאי [מדוע] צריך שיעשה בהן מעשה? ותקנה ליה [לו] שדהו לבעל הגינה את האבנים, שמכוח העובדה שהאבנים נפלו בשדהו — קנה אותן, ואינו צריך קנין נוסף, שהרי אמר ר' יוסי בר' חנינא: חצירו של אדם קונה לו חפצים הנכנסים לתוכה אפילו שלא מדעתו!

ומשיבים: הני מילי היכא דקא מיכוין לאקנויי ליה [דברים אלה אמורים במקום, במקרה שהנותן מתכוון להקנות לו], שאז קונה השדה אותם בלי צורך בקנין נוסף. אבל הכא [כאן] — אישתמוטי [להשתמט] הוא דקא מישתמיט ליה [שהוא משתמט לו], לפי שרוצה שבעל הגינה יטפל באבנים, ואז יוכל הוא לקבלן ממנו בלא לטרוח הרבה.

ד שנינו בענין השוכר פועל לעשות עמו בתבן ותבע ממנו הפועל את שכרו, ואמר לו בעל הבית שיטול את מה שעשה בשכרו — אין שומעים לו. ומעירים: וצריכא [ונצרכה] הלכה זו להיאמר, אף שלכאורה היא דומה להלכה הקודמת.

דאי אשמועינן להך קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את זו הראשונה באבנים שנפלו ], דכי קאמר ליה [שכאשר אמר לו] "הגיעוך" אין שומעין לו, היינו אומרים שהדין כך משום דלית ליה אגרא גביה [שאין לו שכר אצלו], כלומר, אין ביניהם משא ומתן ואין לבעל הגינה כל התחייבות או קשר לבעל האבנים, אבל הכא, דאית ליה אגרא גביה, אימא [כאן שיש לו שכר אצלו, אמור] ששומעים לו, והטעם — דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] בפתגם עממי: ממרי רשותיך פארי אפרע [מבעל חובך תבן הפרע], כלומר, קח כל מה שתוכל לקחת.

ואי אשמועינן [אם היה משמיע לנו כאן] בענין התבן, הייתי אומר: דווקא הכא [כאן] שמשקבל עליו אין שומעין לו, ומדוע — משום דאית ליה אגרא גביה [שיש לו שכר אצלו], ולכן יש טעם לומר שמגיע לו את התבן, אבל הכא דלית ליה אגרא גביה, אימא [כאן באבנים שאין לו שכר אצלו, אמור] ששומעין לו ויכול לחזור בו, על כן צריכא [נצרכה] לומר כן בשני הנושאים.

ה שנינו במשנה שהמשלם לפועל בתבן — אין שומעין לו. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא ] להלכה ששומעין לו! אמר רב נחמן: לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנתנו ששנינו שאין שומעים לו מדובר כשעשה הפועל עבודה בשלו, כאן ששנינו בברייתא ששומעים לו הרי זה כשעשה בשל חבירו.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: הרי בשלו מאי טעמא [מה הטעם] אין שומעים לו — משום דאמר ליה [שאומר לו] הפועל: אגרא עלך [השכר עליך], ואם כן בשל חבירו הרי נמי [גם כן] שכרו עליו. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: השוכר את הפועל לעשות בשלו, ובמקום זה הראהו לעשות בשל חבירו — נותן לו לפועל שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו בעבודת הפועל. ואם כן אין מבחינתו של הפועל הבדל אם עשה בשלו או בשל חבירו!

אלא אמר רב נחמן, יש לחזור מן ההסבר הקודם, ולומר כך: לא קשיא [אינו קשה]; כאן כשעובד הפועל בתוך שלו של בעל הבית אין שומעים לו, כאן כשעובד בשל הפקר כגון ששכרו לאסוף תבן מן ההפקר, ולבסוף אמר לו: קח לך את התבן לעצמך, שומעים לו.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן הלא שנינו: מציאת פועל — לעצמו, אימתי — בזמן שאמר לו בעל הבית לעשות לו מלאכה מסויימת כגון נכש עמי היום, או עדור עמי היום, שאם מצא מציאה בנוסף לעבודה שעבד — המציאה שלו. ואף כאן כיון ששכר את הפועל לאסוף קש — נקנה הקש לבעל הבית והריהו שלו, אבל אם אמר לו סתם: עשה עמי מלאכה היום — מציאתו לבעל הבית. ואם כן נמצא שעבד הפועל בשל בעל הבית!

אלא אמר רב נחמן: אפשר לומר שבשני המקרים מדובר ששכרו לעשות בהפקר, ולא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנה האומרת שאין שומעים לו מדובר בהגבהה, שמלאכתו היתה להגביה את התבן או לאספו, שעל ידי כן נעשה כשליחו של בעל הביתן וכאילו עובד בשבילו. כאן בברייתא האומרת ששומעים לו — הרי זה בהבטה בלבד, וכגון ששכרו לשמור שלא יקחו אחרים תבן וקש של הפקר, שאז לא קנה אותם אף בעל הבית בעצמו, ונמצא שהכל הפקר ויכול לומר לפועל שיזכה בתבן זה.

אמר רבה השאלה לגבי הבטה אם היא קונה בהפקר — תנאי היא [מחלוקת תנאים] היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שומרי ספיחי שביעית שהיו מציבים שומרים בשנת השמיטה על התבואה הצומחת מעצמה (ספיחים) כדי שתשאר תבואה שיוכלו להקריב ממנה את העומר ושתי הלחם, שומרים אלה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, מכספי בית המקדש, כשאר צורכי המקדש. ר' יוסי אומר: אין חובה לשכור שומרים, והרוצה מתנדב הוא ושומר חנם. אמרו לו: אתה אומר כן? אם כן אין באין משל צבור, שלשיטתך בעצם היחיד, השומר, הוא המביא את העומר.

ומציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו]: שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שהבטה בהפקר קני [קונה], שהשומר דבר של הפקר, אף שלא הגביהו, קנה אותו לעצמו, ולכן אי יהיבי ליה אגרא [אם נותנים לו שכר] משל הציבור, נמצא ששומר (וקונה) עבור הציבור — אין [כן], ואי [ואם] לא נותנים לו שכר — לא, אלא קנאו לעצמו בלבד. ואילו ר' יוסי סבר [סבור]: שהבטה בהפקר לא קני [אינה קונה] וכי אזלי [וכאשר הולכים] הצבור ומייתי [ומביאים] את השעורים לעומר או את החיטים לשתי הלחם — השתא [עכשיו] הוא דקא זכי ביה [שהם זוכים בו].

ומה משמעות "אתה אומר כן "שבמשנה זו — יש להבין כי הכי קאמרי ליה [כך אומרים לו]: מדבריך לדברינו, אם נצרף את הדרך שאתה מציע, לפי השיטה שלנו בהלכות קנין ההפקר — נמצא שאין עומר ושתי לחם באין משל צבור.

אמר רבא: לא, את ההוכחה הזו אפשר לדחות, ולפרש הכל אחרת. כלומר, דכולי עלמא [שלכל העולם, לדעת הכל] הבטה בהפקר קני [קונה], והכא [וכאן] מחלוקת בנושא אחר היא; בשאלה האם חיישינן [חוששים אנו] שמא לא ימסרם יפה יפה לציבור קמיפלגי [חלוקים הם]. דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: יהבינן ליה אגרא [שנותנים לו לשומר שכר] ואי [ואם] לא יתנו לו שכר אלא הוא מתנדב באפן כזה חיישינן [חוששים אנו] שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה, שיהא בלבו שבעצם התבואה שייכת לו והוא הוא שמקריבה משלו, ואם כן אין זה ממש משל צבור.

ר' יוסי סבר [סבור] שלא חיישינן [איננו חוששים] שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה, ומה "אתה אומר כן "הכתוב במשנה — יש להבין כי הכי קאמרי ליה [כך אומרים הם לו]: מדבריך, לשיטתך שאפשר להתנדב, לדברינו דחיישינן [שאנו חוששים] שמא לא ימסרם יפה יפה, אם כן אין עומר ושתי לחם באין משל צבור.

איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת: רבא אמר: דכולי עלמא [לכל העולם, לדעת הכל ] הבטה בהפקר לא קני [אינה קונה], והכא [וכאן] לענין העומר השאלה אם חיישינן [חוששים אנו] לבעלי זרועות קמיפלגי [חולקים], האם חוששים שיבואו אנשים אלימים ויקחו תבואה זו לעצמם, או לא. שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי [שתיקנו חכמים לתת לו ארבעה זוזים], או שכר אחר לפי הענין כשכר שמירה, כי היכי דלישמעי [כדי שישמעו] בעלי זרועות וליפרשו מינייהו [ויפרשו מהן] כי כאשר השומר מודיע שהוא של הקדש ודאי לא יקחו. ור' יוסי סבר [סבור]: לא תקינו [תיקנו] דבר זה, שאין חוששים לכך, ואף אדם פרטי יכול לשמור את התבואה בלא שיקחו ממנו.