|
פירוש שטיינזלץימכרו האילנות הללו לעצים, וילקח (תיקנה) בהן קרקע, והוא הבעל אוכל פירות וגוף הקרקע שייך לאשה. ומשיבים: אימא [אמור] והזקינו, כלומר, שלא היו האילנות זקנים כשירשה אותם אלא שהזקינו במשך הזמן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ: לאו מי אוקימנא לההיא [האם לא העמדנו, והסברנו, כבר את הברייתא ההיא] במקומה כגון שנפלו לה אותם הגפנים וזיתים בשדה אחרת — בשדה שאינו שלה, שירושתה היתה רק אותם אילנות (ולא הקרקע), ואם כן הם הם הקרן, ואם יאכלו את דמיהם דקא כליא קרנא [שכלתה הקרן] ושם ודאי יש למכור אותם לעצים ולקנות בהם קרקע. א מסופר: ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא [שטר משכון אחד היה כתוב בו שהוא לשנים סתם] מבלי לפרט לכמה שנים. מלוה אמר: לשלש שנים, והלוה אמר: לשתים. ועד שהם מדיינים בדבר קדים [הקדים] המלוה ואכלינהו לפירי [ואכל את הפירות] מן השדה בשנה השלישית. והשאלה היא מי נאמן? רב יהודה אמר: הרי כלל הוא שקרקע בחזקת בעליה קיימא [עומדת], ולכן החזקה היא בידי בעל הקרקע־הלווה, והמלווה־בעל השטר הוא שצריך להביא ראיה. רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי [עומדים], ולכן הדין עם המלווה. ואומרים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב כהנא שאמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי. ושואלים: והא קיימא לן דהלכתא כוותיה [והרי מוחזק בידינו שהלכה כשיטתו] של רב נחמן שאמר בענין ספק בדבר שכירות בחודש העיבור: קרקע בחזקת בעליה עומדת, ובעל הקרקע נחשב כמוחזק, ואם כן יש סתירה בין פסיקות הלכה אלה! ומשיבים: התם [שם] — מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא [דבר שאינו עשוי להגלות הוא], ששם היה הספק בענין עקרוני שאינו ניתן להתברר לעצמו כלל. הכא [כאן] — מילתא דעבידא לאיגלויי היא [דבר שעשוי להגלות הוא], שהרי בסופו של דבר יביאו את העדים שחתמו על השטר, והם יספרו מה היה כתוב בו, ולפי זה נפסוק הלכה, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן [ולהטריח את בית הדין שתי פעמים אין מטריחים], ולכן מניחים את הפירות ביד מי שאכלם, עד שיתברר כל הענין. ב דיון אחר היה בשאלה דומה: קרקע שהיתה ממושכנת לחוב, המלוה אומר של חמש שנים היתה המשכנתא, והלוה שהוא בעל הקרקע אומר של שלש שנים בלבד היתה המשכנתא. אמר ליה [לו] הלווה למלוה: אייתי [הבא] לי את שטרך ונראה מה כתוב בו! אמר ליה [לו] המלוה ללווה: שטרא אירכס השטר אבד לי. אמר רב יהודה: המלוה נאמן. ומדוע — מגו דאי בעי אמר [מתוך שאם היה רוצה לשקר היה אומר] שהקרקע לקוחה (קנויה) היא בידי. שהרי כיון שאין שטר משכנתא מצוי, והוא החזיק בקרקע שלוש שנים (שהם שנות חזקה) היה יכול לטעון שהקרקע שלו, ואם לא עשה כן — צריך להאמין לו במה שהוא טוען. אמר ליה [לו] רב פפא לרב אשי: רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא [אינם סבורים כזו] שאמר רב יהודה. מאי טעמא [מה טעם] — האי שטרא [אותו שטר] כיון דלגוביינא קאי [שלגביה הוא עומד] — מיזהר זהיר ביה [נזהר הוא בו], שהרי המלוה רוצה לקבל את הכסף שהלוה, ולא סביר להניח שאיבד שטר כזה, אלא ומיכבש [ולכבוש, להחביא] הוא דכבשיה לשטריה [שכבש את שטרו], סבר [סבור הוא]: אוכלה תרתין שנין יתירתא [אוכל אותה, את תנובת השדה שתי שנים יתירות]. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אלא מעתה, האי [אותו סוג] של משכנתא שעושים בסורא דכתבי הכי [שכותבים בה כך]: "במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא [בהשלמת השנים הללו, של המשכון תצא קרקע זו] בלא כסף ותחזור לבעליה. היכא דכבשיה [היכן שכבשו, הסתיר] את שטר המשכנתא ואמר: לקוחה (קנויה) היא הקרקע בידי, הכי נמי דמהימן [כך גם כן תאמר שהוא נאמן]?! וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה [וכי מתקנים חכמים דבר שיכול לבוא בו] לידי פסידא [הפסד]? אמר ליה [לו]: התם תקינו ליה רבנן דמרי ארעא יהיב טסקא וכרי כריא [שם במשכנתא בסורא, תיקנו לו חכמים שבעל הקרקע הוא שנותן, משלם, את המיסים והוא כורה את התעלות], שצריך לכרות כדי להשקות את השדה, ועל ידי כך נשמרת ומוכרת בעלותו. ושואלים: ארעא דלית ליה כריא ולא יהיב טסקא מאי [בקרקע שאין בה צורך תעלות ואינו נותן, משלם, מיסים, מה] יעשה? אמר ליה [לו]: איבעי ליה למחויי [היה צריך למחות] לפני שהגיע זמן החזקה ולהודיע שקרקע זו שלו היא! ושואלים: ואם לא אימחא [מחה], מאי [מה הדין]? אמר לו: אם כן איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו] שלא נקט באמצעי הזהירות הדרושים. ג אריס אומר: למחצה ירדתי לשדה זו, שהתנאים בינינו היו שאקבל אני חצי מן הפירות, ובעל הבית אומר: לשליש בלבד הורדתיו, מי מהם נאמן? רב יהודה אמר: בעל הבית נאמן. רב נחמן אמר: הכל כמנהג המדינה, שכיון שאין ההסכם הזה ברור ינהגו כפי שנוהגים אריסים באותו מקום. סבור מינה לא פליגי [חשבו בתחילה שבעצם אין חולקים] אלא מדברים במקרים שונים; הא באתרא דשקיל אריסא פלגא [זה במקום שנוטל האריס חצי] ואילו הא באתרא דשקיל אריסא תילתא [זה במקום שנוטל האריס שליש] — נאמן בעל הבית. אמר להו [להם] רב מרי ברה [בנה] של בת שמואל: הכי [כך] אמר אביי: אפילו באתרא דשקיל אריסא פלגא פליגי [במקום שנוטל כרגיל האריס חצי חלוקים הם], שרב יהודה אמר: בעל הבית נאמן, גם אז, דאי בעי אמר [שאם היה רוצה לשקר יאמר]: שכירי ולקיטי הוא, שאינו אריס כלל אלא רק שכיר שנשכר בסכום כסף מסויים, או לקיט המקבל עבודותיו אצלו, ואין לו כלל חלק מוגדר ביבול. ד ובעיה אחרת: היה שדה משועבד כאחריות להלוואה, ומת הלווה ועבר השדה בירושה לבניו, ואותם יתומים אומרים: אנו השבחנו בינתים את הקרקע, ולכן מגיע לנו חלק בקרקע לפני שבעל החוב נוטל אותה, ובעל החוב אומר: אביכם השביח ולכן שייכת לי הקרקע כמות שהיא, על מי מהם להביא ראיה? Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
|