בגובתא דקניא [בקנה] ושם יכניס את המזוזה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המשכיר בית לחבירו — על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא — לא יטלנה בידו ויוצא אלא משאירה במקומה. ואם השכיר את הבית לגוי — נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא — וקבר אשתו ושני בניו.

ותוהים: מעשה לסתור?! והרי אמרת שנוטלה ויוצא! אמר רב ששת: הכוונה היא ארישא [על ראשה של הברייתא] שבמקום שנאמר בה שאסור להוציא, יש סכנה בדבר.

א שנינו במשנה: כי הזבל של בעל הבית ואין לשוכר אלא הזבל־האפר היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בחצר דאגיר ליה [שהיא מושכרת לו] לשוכר ותורי [וגם השוורים] שבחצר הם של השוכר — אמאי [מדוע] הזבל של בעל הבית? אלא תפרש שמדובר בחצר דלא אגירא [שאינה מושכרת] לשוכר ותורי [וגם השוורים] שבחצר הם של המשכיר, אם כן פשיטא [פשוט] שכך הדין!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא בחצר של המשכיר שאת החצר לא השכיר בעל הבית, ותורי דאתו מעלמא קמו [ושוורים שבאים מן החוץ עומדים] בה ויש בה זבל, ובזה אמרו שכיוון שלא השכיר את החצר הרי כל מה שנמצא בה שייך למשכיר.

ומעירים: הרי זה מסייע ליה [לו] לר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואף כאן, למרות שבעל החצר לא עשה מעשה לקנות את הזבל, כיוון שנמצא בחצרו הרי כל מה שהיה בחצר נקנה לו ממילא.

מיתיבי [מקשים] על כך: אם אמר אדם "כל מציאות שיבאו לתוכו של ביתי או חצרי היום תקנה לי חצרי" — לא אמר כלום ואמירה זו אינה מקנה לו כל זכות. ואם איתא להא [יש, מקובל, זה] שאמר ר' יוסי בר' חנינא שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אמאי [מדוע] לא אמר כלום?

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחצר שאינה משתמרת, שהחצר פרוצה ודבר הנמצא בה אינו נשמר, ובחצר זו אין נקנה לו מה שבחצר.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה של המשנה]: אם יצא לו שם מציאה בעיר, שנודע לבריות שמצא מציאה בחצרו — הרי דבריו קיימים למרות שלא עשה מעשה. ואי [ואם] מדובר בחצר שאינה משתמרת, כי [כאשר] יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי [מה היה] על ידי כך?

ומשיבים: כיון שיצא לו שם מציאה בעיר — מיבדל בדילי אינשי מינה [אנשים נבדלים ממנה] וסבורים שהמציאה בחצר שייכת לו, והויא לה [והרי דינה] כחצר המשתמרת.

מיתיבי [מקשים] על כך: זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והדבר שהוא קולט מן האויר — הרי הוא שלו, של השוכר. ושברפת ושבחצר — של בעל הבית. ואם איתא להא [ישנה, יש בסיס לזו] שאמר ר' יוסי בר' חנינא, חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם כן קולט מאויר אמאי [מדוע] הרי הוא שלו, של השוכר? הלא האויר חצרו של המשכיר הוא!

אמר אביי: כאן מדובר כגון שמדביק כלי בשולי פרה שהניח את הכלי סמוך לפרה והטילה גלליה ישר לכלי, ולא שהיה מונח סתם באויר החצר.

רבא אמר: אויר שאין סופו לנוח, כלומר, כל דבר המצוי בחלל (באויר), שאין סופו בהכרח לנוח במקום — לאו [לא] כמונח דמי [הוא נחשב].

ושואלים: ומי פשיטא ליה [והאם פשוט לו] לרבא ענין זה שכך הוא הדין? והא מיבעי בעי לה [והרי ידוע כי שאל והסתפק בכך], דבעי [ששאל] רבא שאלה זו: זרק ארנקי (ארנק, כיס מעות) והפקירו בפתח זה של הבית ויצאתה (יצאה) בפתח זה, מהו הדין? האם נחשב כאילו היה מונח בבית וזכה בו בעל הבית? והצד העקרוני בבעיה, האם אומרים אנו שאויר (דבר שבחלל) שאין סופו לנוח האם כמונח דמי [הוא נחשב], או לאו [לא] כמונח דמי [הוא נחשב]?

ומשיבים: יש מקום לחלק בין המקרים; התם לא מיפסק ולא מידי [שם אין דבר מפסיק] ולכן יש מקום לשאול, הכא מיפסק [כאן מפסיק] הכלי שבו נקלט הדבר ולכן כאן הדין שונה.

שנינו בברייתא שזבל שברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית. ותוהים: האם עוסק התנא בתרתי [שני] דינים, גם בחצר שאינה מושכרת, וגם בזו המושכרת (שהרי הזכיר ענין בעל הבית)?

אמר אביי: אכן עוסק התנא גם בחצר מושכרת, והכי קאמר [כך אמר]: ושברפת שבחצר המושכרת הרי אלו הזבלים שנמצאים בתוכה הם של בעל הבית, שאף שהשכיר לו את החצר לא השכיר לו את הרפת. אמר רב אשי: זאת אומרת המשכיר חצירו סתם ולא פירש — לא השכיר רפת שבה והיא נשארת ברשותו.

מיתיבי [מקשים] על שיטת ר' יוסי בר' חנינא, ממה ששנינו: יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח הקן, שכן הן נחשבות כיוני בר ואם מצא אם על הבנים — חייב לשלח את האם (כאמור בדברים כב, ו–ז), ואסורות בגזל לאדם אחר מפני דרכי שלום.

ואם איתא להא [ואם ישנו לזה] שאמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם כן שלו הם. קרי [קרא] כאן את האמור בדרשת הכתוב "כי יקרא לפניך" (דברים כב, ו) — פרט למזומן ואם כל שבחצרו שלו הוא, הרי אין כאן חובת שילוח!

אמר רבא, כך יש לומר: הביצה כבר ביציאת רובה מן הציפור הוא דאיחייבה לה [שגורמת לה להתחייב] בשילוח, ואולם מיקנא לא קניא [לקנות אותה כרכושו אינה נקנית] לו לבעל החצר עד שלא נפלה לחצרו ממש, וכי קתני [וכאשר שנה] "חייבות בשילוח" — הכוונה היא מקמי דתיפול לפני שנפלה] לחצירו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שעדיין אינו קניינו אמאי [מדוע] אסורות משום גזל! ומשיבים: איסור גזל זה הוא אאמן [על אמן] של הביצים הללו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לעולם מדובר על הביצים, ואף על פי כן ומדנפיק רובה דעתיה עילוה [וכיון שיצא רובה של הביצה כבר דעתו עליה] ואם נוטלה מבעליה משום דרכי שלום הרי זה גזל.

ומעירים: והשתא [ועכשיו] שנאמרה הלכה זו שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, שנאמר: "שלח תשלח את האם" והדר [ואחר כך] "ואת הבנים תקח לך" (שם ז) אינך נזקק לתירוצים אלה, אלא אפילו תימא [תאמר] שנפלה לה הביצה לחצרו, כל היכא דאיהו מצי זכי ליה [מקום, דבר, שהוא בעצמו היה יכול לזכות בו] באותה שעה — חצרו עצמה זכיא ליה — [זוכה לו], וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה [היכן שהוא אינו יכול לזכות] — חצרו נמי לא זכיא ליה [גם כן אינה יכולה לזכות לו].

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש מדוע נאמר כי אסורות בגזל מפני דרכי שלום בלבד? הרי, אי [אם] מדובר באופן שכבר שלחה לאם ולקח לעצמו את הביצים — הלא גזל מעליא [מעולה, גמור] הוא, אי [ואם] מדובר באופן שלא שלחה עדיין — הא בעי שלוחה [הרי צריך עדיין לשלוח אותה] לפני שיהא מותר לזכות בביצים?

ומתרצים: מדובר כאן בקטן דלאו בר [שלא בן] שילוח הוא, שאינו חייב במצות שילוח. ושואלים: אם כן, וכי, קטן בר [בן] דרכי שלום הוא? אם היה זה קטן מה דרכי שלום יש בו? ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר, כך יש לומר]: אביו של קטן חייב להחזיר לו לבעל החצר מפני דרכי שלום.

ב משנה המשכיר בית לחבירו לשנה אחת, אם נתעברה השנה — נתעברה לשוכר שאיננו משלם עבור החודש הנוסף. אם השכיר לו את הבית לחדשים, ולאחר מכן נתעברה השנה — נתעברה למשכיר, והוא מקבל שכר עבור החודש הזה.

מסופר: מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו והתנה שהוא שוכר ממנו בשנים עשר דינר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש, ונתעברה השנה