סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

מהלך כעושה מעשה דמי [נחשב] ולכן מעיקר הדין היה יכול לאכול, אלא שהגבילו חכמים לזמן זה רק משום העבודה.

א שנינו במשנה: ובחמור כשהיא פורקת. ותוהים: כשהיא פורקת מהיכן אכלה הלא נפרק ממנה משאה! אלא אימא [אמור]: עד שתהא פורקת, כלומר, במשך הזמן שהיא נושאת משאה עד שהיא פורקת יכולה היא לאכול מן המטען שעל גבה. ומעירים: תנינא להא [שנינו דבר זה] במפורש, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: חמור וגמל אוכלים ממשאוי שעל גביהן, ובלבד שלא יטול בעל הבהמות בידו מן המשא ויאכילם.

ב משנה אוכל פועל בשעת מלאכתו קישות ואפילו בשווי דינר, אוכל כותבת (תמרים) ואפילו בשווי דינר. ר' אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל על כל פנים יתר על שכרו, וחכמים מתירין מצד הדין. אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם בכך את הפתח בפניו מלהתפרנס, שהרי כשידעו בו שהוא זולל כך לא ישכרוהו עוד למלאכה.

ג גמרא שואלים: שיטת חכמים היינו [זוהי] שיטת התנא קמא [הראשון], ומה טעם לחזור ולשנות אותה שיטה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל ביחס לענין "אבל מלמדין", לדעת התנא קמא לית ליה [אין לו] ענין זה ש"מלמדין" ויעשה הפועל כרצונו. לרבנן אית להו דעת חכמים שבסוף יש להם] ענין זה ש"מלמדין", שראוי לתת לפועל עצה טובה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי ההלכה שאמר רב אסי. שאמר רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחדאוכלו הפועל. ואמר רב אסי: אפילו לא בצר אלא אשכול אחדאוכלו.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שיאמר את שתי ההלכות הללו אף שהן לכאורה זהות, דאי אשמעינן הך קמייתא [שאילו היה משמיע לנו את זו הראשונה] — הייתי אומר שכן הדין משום דלא איכא למיתב [משום שאין מקום להשיב] לכליו של בעל הבית, שהרי שכרו בעל הבית לבצור רק אשכול זה ולא יותר, והוא השתמש בזכותו לאכול ממה שעובד בו. אבל היכא דאיכא למיתב [במקום שיש להשיב] לכליו של בעל הביתאימא ליתב ברישא, והדר ליכול [אמור שיתן מתחילה ואחר כך יאכל].

ואי אשמעינן בהא [ואם היה משמיע לנו בזו] — שהרי אפשר לקיומי [לקיים] לבסוף נתינה לכלי בעל הבית, אבל היכא דלא אפשר לקיומי [במקום שאי אפשר לקיים] לבסוףאימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה].

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: איכא בינייהו [יש ביניהם] בין תנא קמא וחכמים אחרונים הבדל בענין ההלכה שאמר רב. שאמר רב: מצאתי מגילת סתרים — מגילה שהיו כתובות בה הלכות בקיצור, שכיון שלא הותרה בדורות ראשונים כתיבת תורה שבעל פה היו רושמים רק רשימות קצרות ושומרים אותן בסתר, בי [בבית] ר' חייא, וכתוב בה במגילה זו: איסי בן יהודה אומר: מה שנאמר "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך" (דברים כג, כה) — בביאת כל אדם העובר ליד הכרם הכתוב מדבר, ולאו דווקא בפועל.

ואמר רב על כך: לא שבק [הניח] איסי חיי [חיים] לכל בריה, שהרי אפשר שיבואו אנשים רבים ויאכלו את כל פירות הכרם. ותנא קמא סבור כרב, וחכמים אחרונים סבורים כאיסי, שמצד הדין אין כל מניעה, שהרי יכול לאכול גם בלא שיהא שכיר.

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי הלכה זו לפני] רב כהנא: דלמא [שמא] אמר איסי בפועלים העושין מלאכה בשכר סעודתם, דעבדו ואכלו הם עובדים ואוכלים]? אמר לי: אפילו הכי [כך], ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה [נוח לו לאדם לשכור שכירים ולקטוף את פרדסו] ושלא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה [יבואו כל העולם ויאכלו אותו].

ד איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: פועל האוכל בשעת מלאכתו האם משלו הוא אוכל, כלומר, זכות זו נחשבת לו כתוספת שכר רגילה ודינה כרכושו הפרטי, או משל שמים הוא אוכל, כלומר, שהתורה נתנה לו זכות זו כמתנה מיוחדת.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] מה ההבדל למעשה אם זה או זה הוא הטעם? ומשיבים: כגון שאמר "אני איני אוכל, אבל תנו לאשתי ובני שיאכלו במקומי". אי אמרת [אם אומר אתה] כי משלו הוא אוכליהבינן להו [נותנים אנו להם], שהרי שלו הוא זה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי משל שמים הוא אוכללדידיה זכי ליה רחמנא [לו עצמו זיכתה לו התורה], לאשתו ובניולא זכי להו רחמנא [זיכתה להם התורה] ואם כן, מאי [מה] הדין?

ומציעים, תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אוכל פועל קישות ואפילו בשווי דינר, וכן כותבת ואפילו בשווי דינר. ומעתה אי אמרת [אם אומר אתה] כי משלו הוא אוכל, וכי אפשר לומר אוגיר בדנקא אכיל בזוזא [נשכר בששית הדינר ואוכל בדינר שלם]?! ודוחים: ואלא מאי [מה תאמר]משל שמים הוא אוכל, סוף סוף גם שם אוגיר בדנקא אכיל בזוזא [נשכר בששית אוכל בדינר]! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] — כי רחמנא זכי ליה [התורה היא שזיכתה לו] ואפילו יותר על שכרו, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר כי רחמנא זכי ליה [התורה זיכתה לו].

ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו, ר' אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יותר על שכרו, וחכמים מתירין. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו]; דמר סבר [שחכם זה, ר' אלעזר, סבור] כי משלו הוא אוכל, ומר סבר [וחכם זה חכמים, סבורים] כי משל שמים הוא אוכל.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] משלו הוא אוכל, והכא [וכאן] בפירוש המלה "כנפשך" קמיפלגי [חלוקים הם] כיצד יש להבין את הכתוב בענייננו "ואכלת ענבים כנפשך שבעך" (דברים כג, כה). מר סבר [חכם זה, חכמים, סבורים] כי "כנפשך" פירושו: בדבר שמוסר נפשו עליו, כלומר, כיון שהפועל נשכר לעבודה ומקבל על עצמו גם סכנת נפשות העלולה להיות בה — לכן נקנית לו זכות האכילה ואף יותר משכרו,

ומר סבר [וחכם זה, ר' אלעזר, סבור] שלהיפך "כנפשך" בא למעט: מה נפשך עצמך, בעל הבית אם חסמתפטור, אף פועל אם חסמתפטור שיש מקרים בהם הפועל אינו זכאי לאכול, ובכלל זה גם ביותר משכרו.

ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: נזיר שהיה עובד בכרם ואמר: "תנו לאשתו ובניו של הפועל ", כלומר לאשתי ובני — אין שומעין לו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משלו הוא אוכלאמאי [מדוע] אין שומעין לו? ומשיבים: התם [שם] הטעם הוא אחר, משום הפתגם המקובל לגבי נזיר: "לך לך" אמרין נזירא [אומרים לנזיר], "סחור סחור לכרמא [סביב סביב לכרם] לא תקרב", וכדי להרחיק את הנזיר מפיתוי קנסוהו שלא יוכל לתת מפירות עבודתו למשפחתו, כדי שלא יקבל עבודה בכרמים, והטעם הוא איפוא מחשש איסור ולא מצד הלכות פועלים.

תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: פועל שאמר "תנו מן הפירות לאשתי ובני"אין שומעין לו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משלו הוא אוכלאמאי [מדוע] אין שומעין לו? ודוחים: מאי [מה פירוש] "פועל" כאן — הכוונה היא לפועל נזיר. ומקשים: והתניא [והרי שנינו] ברייתא אחת בנזיר והתניא [והרי שנינו] ברייתא אחרת בפועל, ומשמע ששתי הלכות שונות הן! ודוחים: מידי גבי הדדי תניין [וכי זו ליד זו הן שנויות] שאפשר ללימוד משינוי הסגנון? הלא אלה הן שתי ברייתות נפרדות ומשינוי הלשון ביניהן אין להוכיח שמדובר בשתי הלכות שונות.

תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: מנין לפועל שאמר "תנו מן הפירות לאשתי ובני" שאין שומעין לו, שנאמר: "ואל כליך לא תתן" (שם). וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך גם כן] בנזיר, אי הכי [אם כך] הרי לא משום "אל כליך לא תתן" הוא הטעם, אלא משום הפתגם המקובל "לך לך" אמרין נזירא [אומרים לנזיר] הוא הטעם!

ודוחים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] שמדובר כאן בנזיר, ולענין השאלה שהועלתה — איידי דקתני לה [כיון ששנה אותה, את ההלכה הזו] בלשון "פועל" ולא פירש שהוא נזיר — קא נסיב לה קרא [הביא את הכתוב] של הפועל, אבל זה איננו מקור הדין, ועיקר הטעם הוא משום הנזירות, ולפועל אחר מותר.

תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: השוכר את הפועל לקצות בתאנים (להכשיר תאנים לייבוש כקציעות)

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר