א משנה השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה, אם נשבר הקנקן (חלקה התחתון של המחרשה) — פטור, שהרי בהר עשוי היה להישבר יותר. ואולם אם שכרה לחרוש בבקעה וחרש בהר, אם נשבר הקנקן — חייב. שכר את הפרה לדוש בקטנית ודש בתבואה והחליקה הפרה ושברה רגלה — פטור, ואולם אם שכרה לדוש בתבואה ודש בקטנית — חייב, מפני שהקטנית מחלקת (גורמת להחליק).

ב גמרא ושואלים: היכא [ובמקום] שלא שני [שינה] בה, מאן [מי] משלם? שהרי במשנה מדובר כששינה השוכר מתנאי השכירות, ואולם אם היו שני אנשים שעבדו אצלו במקום שהתנה, ונשברה המחרשה, מי מהם משלם? אמר רב פפא: דנקיט פרשא [זה שמחזיק את המרדע] לכוון את פרה הוא זה שמשלם, שמפני שלא הוליכה למישרין, בכך גרם שנשברה המחרשה. רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: דנקיט מנא [זה שמחזיק בכלי, במחרשה עצמה] הוא זה שמשלם. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: דנקיט מנא [המחזיק בכלי, במחרשה] הוא זה שמשלם. ואי דוכתא דמחזקי גונדרי [ואם הוא מקום שמוחזק באבנים] — תרוייהו משלמין [שניהם משלמים], שבמקרה זה עיוות כלשהו בתלם גם הוא גורם לשבירה.

ג אמר ר' יוחנן: המוכר פרה לחבירו, ואמר לו: דע לך שפרה זו יש בה מומים: נגחנית היא, נשכנית היא, בעטנית היא, רבצנית היא — שנוהגת לרבוץ תמיד, והיה בה באמת רק מום אחד מאלה וסנפו (הכניסו) בין המומים הללו שכולם לא היו בה — הרי זה מקח טעות, שהקונה ראה שאין בה מומים אחרים, וסבר שלא מנה המוכר אותם מומים ברצינות. ואולם אם מנה בה מום זה בלבד, וגם היה בה מום אחר — אין זה מקח טעות.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המוכר שפחה לחבירו, ואמר לו: שפחה זו שוטה היא, ניכפית היא (חולה במחלת הנפילה), משועממת (משוגעת) היא, והיה בה באמת מום אחד בלבד וסנפו בין המומין — הרי זה מקח טעות. ואולם אם מנה בה מום זה ומום אחר — אין זה מקח טעות.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ואם היו בה כל המומין הללו, מהו הדין בכגון זה, האם יכול הקונה לטעון שלא האמין לו וחשב שהמוכר אינו מדבר ברצינות? אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רבא: אם היו בה כל המומין הללו — אין זה מקח טעות, שהרי פירש לו הכל. ואם הקונה לא האמין — אין המוכר אשם.

ד משנה השוכר את החמור כדי להביא עליה חטין והביא עליה משקל זהה של שעורין שהם קלים מן החטים וניזק החמור — חייב אף על פי שהעמיס עליו אותו משקל עצמו. וכן אם שכר להוביל עליה תבואה והביא עליה תבן כמשקל התבואה — חייב, מפני שהנפח היתר קשה לבהמה כמשאוי עצמו. ואולם אם שכר חמור כדי להביא להביא עליו לתך (נפח של חצי כור שהם חמש עשרה סאה) חטין, והביא עליו לתך שעורין — פטור, שהרי השעורין קלות יותר, והביא אותו נפח עצמו. ובכלל אם מוסיף על משאו יותר משהתנה — חייב. וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: כשמוסיף סאה לגמל או שלשה קבין לחמור.

ה גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בגרסת המשנה. אביי אמר: "קשה כמשאוי" תנן [שנינו]. רבא אמר: "קשה למשאוי" תנן [שנינו]. ומסבירים, אביי אמר: "קשה כמשאוי" תנן, ופירושו: נפחא כי תקלא [הנפח הוא כמו המשקל], ולכן אי [אם] מוסיף שלשה קבין שהוא שיעור רציני המזיק לחמור — חייב. רבא אמר "קשה למשאוי" תנן, ומשמעו: תקלא כי תקלא [משקל כמשקל] ונפחא הוי [והנפח הוא] תוספת, ולכן אינו חייב עד שישווה משקל השעורים למשקל החטים (ולא שלושה קבין בלבד), ואז נחשבת תוספת הנפח כמזיקה. ומנסים להביא ראיה.

תנן [שנינו במשנתנו]: אם שכר את החמור כדי להביא עליו לתך חטין והביא לתך שעורים — פטור, ואם הוסיף על משאו — חייב. מאי לאו [האם לא] הכוונה שלא הביא בדיוק לתך שעורים אלא הוסיף שלשת קבין?! ודוחים: לא, שהוסיף סאה שלמה. ומקשים: והא עלה קתני [והרי עליה, על המשנה, שנינו] בברייתא: כמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: סאה לגמל, שלשה קבין לחמור!

ודוחים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: היכא [במקום] שלא שני [שינה], שאמר שיביא חטין והביא חטין, שעורין והביא שעורין, כמה יוסיף על משאו ויהא חייב? על זה סומכוס אומר משום ר' מאיר: סאה לגמל שלשה קבין לחמור.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מברייתא: שכר את החמור להביא לתך והוסיף על המדה סאה והביא