סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

מפני רעתה שלא בגלל חוסר כסף מכר אלא משום שרצה להיפטר משדה זה, שאז אנחנו אומרים שהוא מחזר אף על דינר אחד, מפני שהקונה עלול להתחרט. ועוד בעיה באותו נושא.

ותחילה מקדימים: פשיטא [פשוט לנו] שאם בעי לזבוני [רצה למכור] קרקע שלו במאה דינרים ולא אשכח [מצא] קונה, וזבין [ומכר] קרקע במאתים, וקא עייל ונפיק אזוזי [והוא נכנס ויוצא על הכסף]לא קני [אינו קונה], שברור שמפני דחקו עשה. אלא, אי בעי לזבוני [אילו רצה למכור] במאה ולא אשכח [מצא], ואי טרח הוה משכח [ואילו היה טורח בכך היה מוצא], ולא טרח וזבין [ומכר] במאתים, וקא עייל ונפיק אזוזי מאי [והוא יוצא ונכנס על הכסף מה דינו]? האם כמוכר שדהו מפני רעתה דמי [הוא נחשב], או לא? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א שנינו במשנה שאם שכר את החמר, או את הקדר והם חזרו בהם, והיה זה דבר האבוד — הריהו שוכר עליהן במקומם אנשים בשכר מרובה, או מטען (מטעה ומרמה אותם) כדי שיחזרו לעבודה. ושואלים: עד כמה שוכר עליהן? אמר רב נחמן: עד כדי שכרן. שאם עצו מקצת המלאכה ולא שילם להם שכר מלאכתם, הריהו יכול להוסיף לפועלים האחרים בשכרם את אותו סכום שהוא חייב להם.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן: והלא שנינו ששוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז! אמר ליה [לו]: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] — הרי זה כשבאתה חבילה לידו. כלומר, כשיש בידו חפצים משלהם, שכיון שהוא מוחזק בשלהם, יכול לשכור עליהם אף בסכום גדול, שהרי יש לו ממה להפרע.

ב משנה השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה (במקום מישור), או ששכרו להוליכו בבקעה והוליכו בהר, אפילו דרך זו עשר מילין וזו עשר מילין, ומתה הבהמה — חייב. השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, אם החליקה ונפגעה מכך — פטור השוכר, ואם הוחמה, שהחמור התאמץ יותר מדי והתחמם ואחר כך הצטנן — חייב, שהרי הולכתה בבקעה היא שגרמה לכך. שכר את החמור להוליכה בבקעה והוליכה בהר, אם החליקהחייב שהרי ההר גרם לכך, ואם הוחמהפטור, ואם מחמת המעלה (המאמץ לעלות) הוחמה — הרי זה חייב.

השוכר את החמור והבריקה (חלתה) או שנעשית אנגריא, שהשלטונות החרימו את החמור לפי שעה לצורך עבודת המלך — אומר לו המשכיר: הרי שלך לפניך, כלומר, הלא הבהמה היא בידך וטפל בענין כפי שסוכם, ואין אני אחראי לנזק שנגרם לה. ואם מתה הבהמה או נשברה (שברה רגל) — חייב להעמיד לו חמור אחר.

ג גמרא שואלים: מאי שנא רישא דלא קא מפליג [מה שונה בראש המשנה שאינו מחלק] באיזה אופן מתה הבהמה, ומחייב בכל מקרה, ומאי שנא סיפא דקא מפליג [ומה שונה בסופה שהוא מחלק] אם הוחלקה או הוחמה?

ומשיבים, אמרי דבי [אמרו החכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי: רישא [בתחילה] מדובר שמתה מחמת אויר, דאמרינן [שאומרים אנו] אוירא [האויר] של ההר קטלה [הרגה], ואמרינן אוירא [או אומרים שהאויר] של הבקעה קטלה [הרגה], שמן הסתם שינוי המקום או מזג האויר הוא שגרם לכך. ר' יוסי בר חנינא אמר: כגון שמתה מחמת אובצנא [העייפות], שסברה היא שמזג האויר הוא שגרם לה לכך. רבה אמר: כגון שהכישה נחש, שאפשר לומר שבמקום האחר שכיחים נחשים יותר.

ואילו ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: הא מני [זו, תחילת המשנה, כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: כל המעביר על דעת של בעל הבית, שעושה בניגוד להסכם שביניהם

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר