אם בעל הבית חוזר בו — ידו על התחתונה. כלל הוא: כל המשנה דבר ממה שהסכים עליו מראש — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו מן ההסכם — ידו על התחתונה.

א גמרא בתחילה מנסים לפרש את לשון המשנה "והטעו זה את זה". ומעירים: "חזרו זה בזה" לא קתני [שנה], משמע שאין הכוונה שבעל הבית או הפועלים חזרו בהן, אלא בהכרח יש להבין כי "הטעו זה את זה", משמעו: דאטעו [שהטעו] הפועלים אהדדי [זה את זה]. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? ומסבירים: כגון שאמר ליה [לו] בעל הבית לפועל אחד: זיל, אוגר [לך ושכור] לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו [והלך הוא והטעה אותם, את הפועלים].

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הטעה אותם? אי [אם] שאמר ליה [לו] בעל הבית שישכור פועלים בארבעה זוזים, ואזיל איהו [והלך הוא] השליח ואמר להו [להם] שרוצה בעל הבית לתת להם בשכרם תלתא [שלושה] ונשכרו בשלושה, תרעומת זו מאי עבידתיה [מה מעשיה]? הלא סבור וקביל [סברו וקבלו] לעבוד בשלושה, ומה להם להתרעם עליו? אי [אם] שאמר ליה [לו] בעל הבית שכור לי פועלים בתלתא [בשלושה], ואזיל איהו [והלך הוא] השליח ואמר להו [להם] שרוצה בעל הבית לתת להם בשכרם ארבעה — נבדוק, היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אי [אם] שאמר להו [להם] השליח בשעה ששכרם: "שכרכם עלי" — נתיב להו מדידיה [שיתן להם משלו],

דתניא [שכן שנינו בברייתא]; השוכר את הפועל לעשות מלאכה בשדה משלו והראהו בשל חבירו ועשה הפועל בשדה החבר — נותן לו לפועל שכרו משלם ככל שהתנה עמו, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו, מה שהרויח בעל השדה מכך, אבל לא את כל שכרו של הפועל. ומכאן, שאם אמר "שכרכם עלי" — הריהו משלם כפי שאמר.

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שאמר להו [להם] השליח: שכרכם על בעל הבית, ואחר כך התברר שבעל הבית משלם פחות, ואז אין להם אלא תרעומת על השליח.

ושואלים: ולחזי [ושנראה] פועלים היכי מיתגרי [איך הם נשכרים] באותו מקום, וישלם בעל הבית לפועלים כמקובל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאיכא דמגר [שיש מי שנשכר] בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא [ויש מי שנשכר בשלושה], דאמרו ליה [שאומרים לו] הפועלים: אי לאו [אם לא] שאמרת לן [לנו] שבארבעה — טרחינן ומתגרינן [אם לא שאמרת לנו שבארבעה, היינו טורחים עד שנמצא ונשכרים] בארבעה ואתה גרמת שנפסיד.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהוא הדין אף כשיש במקום שכר קבוע לפועל, ואולם הכא [כאן] בבעל הבית הנשכר לעבודה, שאינו שכיר קבוע, עסקינן [עוסקים אנו], אלא יש לו קרקע לעצמו, ולהשלמת פרנסתו נשכר לפעמים לאחרים. דאמרו ליה [שאומרים לו] השכירים: אי לאו [אם לא] שאמרת לן [לנו] בארבעה הוה זילא בן מילתא לאתגורי [היה מזולזל בעינינו להישכר כפועלים] ועל הזלזול שגרמת לנו יש לנו תרעומת.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם בפועלים, שכירים רגילים, עסקינן [אנו עוסקים] ולא בבעל בית, ותרעומת שלהם; דאמרי ליה [שהם אומרים לו] לשליח: כיון שאמרת לן [לנו] בארבעה — טרחינן ועבדינן [אנחנו טורחים ועושים] לך עבידתא שפירתא [מלאכה טובה יותר]. ושואלים: ולחזי עבידתייהו [ונראה את עבודתם], שאם אמנם היתה עבודתם משובחת יותר, מגיע להם יותר. ומשיבים: כאן מדובר בריפקא [בעידור], שאין טיב העבודה ניכר היטב. ושואלים: ריפקא נמי מידע ידע [עידור גם כן יודע הוא] מה טיב העבודה. ומשיבים: דמלי מיא ולא ידיע [שמילא מים ואינו ידוע], שהפועלים עבדו וחפרו אמת מים, וכבר נתמלאה במים, כך שאין לדעת כיצד עבדו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם מדובר באופן שאמר ליה [לו] בעל הבית לשליח: שכור פועלים בארבעה, ואזל איהו והלך הוא ואמר להו בתלתא [להם בשלושה], ודקאמרת סבור וקביל [ומה שאתה אומר שהרי הם סברו וקבלו] הדבר נכון לענין הדין, אבל יש להם מקום לתרעומת, דאמרי ליה [שהם אומרים לו] וכי לית [אין] לך, אינך סבור שצריך לקיים את דברי הכתוב "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג, כז)?

ב הגענו איפוא להסבר לגבי מצב הדברים שמדובר בו במשנתנו, ומעתה באים לברר כמה בעיות בנושא זה. ומקדימים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] אי [אם] אמר ליה [לו] בעל הבית לשליח שישכור פועלים בתלתא [בשלושה], ואזל איהו [והלך הוא] ואמר להו [הם] בארבעה, ואמרי ליה [והם אומרים לו] אנו נקבל תשלום כמה שאמר בעל הבית — במקרה כזה מובן כי דעתייהו אעילויא [דעתם היא על הוספה] שמא אמר בעל הבית יותר, ולא נתכוונו לפחות משכרם.

אלא אי [אם] אמר ליה [לו] בעל הבית בארבעה, ואזל איהו [והלך הוא] ואמר להו בתלתא [להם בשלושה], ואמרי [ואומרים הם] לו: כמה שאמר בעל הבית, מאי [מה] יהא הדין? האם נאמר כי אדיבורא דידיה קא סמכי [על הדיבור שלו הם סומכים], דאמרי ליה [שהם אומרים לו, כוונתם לומר] מהימנת לן דהכי [נאמן אתה עלינו שכך] אמר בעל הבית, או דלמא אדיבורא [שמא על הדיבור] של בעל הבית קא סמכי [הם סומכים] ולכן מגיע להם כמו שאמר בעל הבית.

ומציעים: תא שמע [בא ושמע], פתרון לשאלה זו ממה ששנינו לענין גיטין: אמרה אשה לשליח "הבא לי גיטי".

שידעה שבעלה יכתוב לה גט, וביקשה מן השליח שהוא יביא את הגט לידה, וכאשר תקבל את הגט — אז תהיה מגורשת, והלך השליח ואמר לבעל: אשתך אמרה "התקבל לי גיטי". כלומר, אשתך מינתה אותי לשליח לקבל במקומה את הגט, ואם השליח הוא אכן 'שליח קבלה לגט', הרי כשמגיע הגט לידי השליח — מיד האשה מגורשת. והוא, הבעל שנותן גט, אומר: "הילך כמה שאמרה אשתי ". בנושא זה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אפילו כאשר הגיע הגט לידה — אינה מגורשת.

ואם כן שמעת מינה אדיבורא דידיה קא סמיך [שומע אתה מכאן כי על הדיבור שלו, של השליח, הוא סומך], שכיון שהבעל סבור שהשליח הוא שליח לקבלה — ממילא לא עשאו להולכת הגט אל האשה, וכיון שבאמת לא היה שליח לקבלה לא היתה כאן מסירת גט כראוי, ולכן אינה מגורשת. דאי סלקא דעתך אדיבורא דידה קא סמיך [שאם עולה בדעתך לומר כי על הדיבור שלה הוא סומך] — מכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש [מכאשר מגיע הגט לידה על כל פנים תתגרש], שהרי נעשה שליח להולכה, וכשיגיע הגט לידה — הרי זה גט. ומכאן נלמד שבמקרה כגון זה, השומע סומך על דברי השליח וסבור שכך אכן אמר לו המשלח. אמר רב אשי: