אי פלגא [או חצי ] בהפסד תרי תילתי באגר [ושני שליש בשכר].

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי הלכה זו לפני] רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: מהיכן יודעים אנו שמה שנכתב בשטר כלל את כל פרטי העיסקה? דלמא [שמא] רב עיליש טובל עמו בציר הוה [היה], והרי אמרנו שלשיטת ר' יהודה אם הפועל נהנה משהו מהעבודה, אפילו טובל עמו בציר דיו בכך כדי להוציא עיסקת שותפות מחשש ריבית. ואמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה! אמר ליה [לו] רב כהנא: לאו הלכתא איתמר [לא הלכה כר' יהודה נאמר] אלא שיטה איתמר [נאמרה].

כלומר, רב נחמן בכלל לא קבע הלכה כדברי ר' יהודה אלא אמר שיש שיטה אחת המשותפת לר' יהודה, ולר' יוסי בר' יהודה ולרבן שמעון בן גמליאל, ואין בכך משום קביעת הלכה כמותם, אלא להיפך — שכל אלה הם שיטה אחת, שאינה כהלכה. ומעירים, הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] — למה ליה למיחשב ולמימר [לו למנות ולומר] הלכה כפלוני הלכה כפלוני? במקום זה לימא [שיאמר] רק הלכה כר' יהודה שהוא מיקל מכולהו [מכולם], ובכלל דבריו דבריהם. ולכן, מסתבר שלא רצה לפסוק כמותם אלא רק לצרף את הדעות הללו לשיטה אחת.

אמר רב: אם אמר לחבירו הרי אני נותן לך עגל לפטם, ונחלק את הרווח בינינו כשימכר, ומותר שליש — אם יהיה מחיר העגל אחר כך יותר משליש ממה שהוא שווה כעת, הרי כל המותר בשכרך — דבר זה מותר, משום שמתברר שהמגדל מקבל יותר ממחצית ואין זו ריבית. ושמואל אמר: אינו כן, שהרי אם לא מצא מותר שליש, כשיתברר שהעגל לא התפטם כל כך, וכי ילך לביתו ריקן, ונמצא שהיה זה הסכם של ריבית! אלא אמר שמואל: קוצץ לו דינר, כלומר, קובע לו נוסף לזה שכר של דינר עבור טרחתו, ובשאר יתחלקו.

ושואלים: והאם סבר רב אין קוצצין לו דינר? והאמר [הרי אמר] רב דרך אחרת לעשות זאת: ריש עגלא לפטומא [ראש העגל נותנים למפטם], כלומר, שמתחלקים בשווה ברווח, אבל ראש העגל ניתן כתוספת לאיש המפטם. מאי לאו [האם לא] כשאמר ליה [לו] גם כן מותר שליש בשכרך?

ודוחים: לא, רב אמר דקאמר ליה [שאמר לו]: אי [או] שאתה מקבל מותר שליש, אי [או] שאתה מקבל את ריש עגלא לפטומא [ראש העגל לפטם]. איבעית אימא [אם תרצה אמור] דחיה אחרת: כי קאמר [כאשר אמר] רב שאם אמר לו מותר שליש בשכרך מותר — הרי זה כגון דאית ליה [שיש לו] למפטם כבר בהמה לדידיה [משלו] דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] בפגם מקובל: גביל לתורא גביל לתורי [בלול מאכל לשור, בלול מאכל לשוורים], כלומר, כיון שבין כה וכה צריך להכין אוכל עבור שור אחד, אם מוסיף מזון לשור נוסף אין זו טירחה והוצאה מרובה, ולכן די לו במותר שליש בלבד.

מסופר: ר' אלעזר מהגרוניא זבין [היה קונה] בהמה ויהיב ליה לאריסיה מפטים ליה, ויהיב ליה רישא באגריה, ויהיב פלגא רווחא [ונותן לו לאריסו לפטם אותה, והיה נותן לו את הראש בשכרו ונותן חצי הרווח]. אמרה ליה דביתהו [לו אשתו של האריס]: אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליתא [אם היית משתתף עמו בקנית הבהמה היה נותן לך גם כן את האלייה], וכך עשה האריס. אזל זבין בהדיה [הלך וקנה יחד אתו], פליג ליה מאליתא [חלק לו חצי מהאלייה]. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: תא נפלגיה לרישא [הבה ונחלוק את הראש] אמר ליה [לו] האריס: השתא כמעיקרא נמי לא [עכשיו גם כן לא כמו קודם]? הרי קודם כשלא הייתי שותף בבהמה, ורק קבלתיה לפטום היית נותן לי את כל הראש, ועכשיו אקבל רק מחציתו?

ענה לו: עד האידנא זוזי דידי הוו [עכשיו הכספים היו שלי], אי [אם] לא הוה יהיבנא [הייתי נותן] לך טפי פורתא [מעט יותר] — מיחזי [היה זה נראה] כרבית, השתא שותפי אנן [עכשיו שותפים אנחנו], מאי קאמרת טרחנא טפי פורתא [מה אומר אתה שאתה טורח קצת יותר] להכניס ולהוציא את הבהמה למרעה (שהרי בשכר המזונות מתחלקים עכשיו שניהם כשותפים), הרי אמרי אינשי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: סתם אריסא למרי ארעא קמשעבד נפשיה לאתויי ליה רעיא [אריס משעבד עצמו לבעל הקרקע להביא לו מרעה], ואם כן אנו שותפים שווים ומתחלקים בכל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: השם בהמה לחבירו לגדלה, עד מתי חייב לטפל בה אם לא הסכימו על כך במפורש? סומכוס אומר: באתונות שמונה עשר חדש, בגודרות (בצאן) עשרים וארבעה חדש. ואם בא אחד מהם לחלוק בתוך זמנו, שרוצה למכור ולהתחלק ברווחים שנוצרו בינתיים — חברו מעכב עליו, שיכול לומר שסתם הסכם זה הוא לתקופה ארוכה יותר. אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת.

ושואלים: "אבל" שאמר כאן מאי קאמר [מה אמר, מה פירושו]? אלא יש לתקן את הלשון כך: לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת וכיון שיש שינוי בעבודה ובטיפול, אין דרך לחלק את הרווחים בדיוק בשווה במשך הזמן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: השם בהמה לחבירו, עד מתי חייב לטפל בולדות שנולדו לה? בבהמה דקה — שלשים יום, ובגסה — חמשים יום. ר' יוסי אומר: בדקה שלשה חדשים, מפני שטיפולה מרובה. ושואלים: מאי [מה] פירוש "טיפולה מרובה" — מפני ששיניה דקות (קטנות) וצריכים לחתוך בשבילה אוכל, מה שאין כן בבהמה גסה. מכאן ואילך לאחר זמן זה נוטל המגדל מחצה מן הוולדות בחלק שלו, שהרי חצי הבהמה היא שלו, וחצי מחצה בשל חבירו בשכר טיפול וגידול.

מסופר: רב מנשיא בר גדא קיבל לגדל בהמה, והוולדות שקל [לקח] מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] אביי. אמר ליה [לו]: מאן פלג [מי חילק] לך? וכיון שעשית רק מדעת עצמך — שמא לא חילקת כהוגן. ועוד: מקום שנהגו לגדל ולדות הוא מקומנו, ותנן [שנינו במשנה]: מקום שנהגו לגדל — יגדילו, ולא יחלקו בינתים.

מסופר: הנהו תרי כותאי דעבוד [אותם שני כותים, שומרונים, שעשו] עסקא של שותפות בהדי הדדי [זה עם זה]. אזיל חד מנייהו פליג זוזי [הלך אחד מהם וחלק את כסף השותפים] בלא דעתיה דחבריה [דעתו של חבירו]. אתו לקמיה [באו לדין לפני] רב פפא. אמר ליה [לו] רב פפא לתובע: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], כלומר, מה קרה כאן ומה הפסדת? הכי [כך] אמר רב נחמן: זוזי כמאן דפליגי דמו [הכספים כמחולקים הם נחשבים], ולא כסכום אחד.

לשנה אחרת זבון חמרא בהדי הדדי [קנו שני אלה יין יחד], קם אידך פליג ליה [עמד האחד וחלק] בלא דעתיה דחבריה [דעתו של חבירו], ושוב אתו לקמיה [באו לדין לפני] רב פפא. אמר ליה [לו] רב פפא: מאן פלג [מי חילק] לך? כלומר, לא עשית כשורה, שהרי לא קבלת רשות מחברך לחלוק! אמר ליה [לו] אותו כותי: קא חזינא דבתר דידי קא אתי מר [רואה אני שאחריי הולך אדוני] כדי להציק לי, שהרי גם בשנה שעברה, כשלכאורה היה אותו מקרה גם בשנה שעברה, אמרת נימוק אחר — כדי להצדיק אותו, ועכשיו אתה משנה את שיטתך ושוב אתה מצדיק אותו! אמר רב פפא: