הוה יתיבנא קמיה [הייתי יוב אז לפני] רב נחמן כשאמר שמחילה כטעות בקנין — מחילה היא, ובעי לאותביה [ורציתי להקשות לו] מדין אונאה, ואודיק [והסתכל בי], והבין מה רצוני לומר, חזיתן [והראה לי] בדין איילונית. ומסבירים את הדברים; שרצה רבא לשאול: והרי אונאה שמחילה בטעות היא בשעת מכר, ויודעים אנו שלא הויא [אין היא] מחילה! ואודיק [והסתכל בי], חזיתן [והראה לי] דין איילונית, ועניינו: הרי איילונית שמחילה בטעות היא, והויא [והרי היא] מחילה,

דתנן: [שכן שנינו במשנה] הממאנת, ילדה שהשיאוה קרוביה, שנישואיה הם רק מדברי סופרים יכולה למאן בבעלה כשאומרת שאינה רוצה בו ויוצאת ממנו בלא גט, וכן השנייה, קרובת משפחה שיש רק איסור מדברי חכמים לשאתה לאשה, וכן האיילונית, אשה שמבחינת התפתחותה המינית יש בה פגם כזה שאיננה מסוגלת כלל להוליד, כשהן יוצאות מבעליהן אין להן לא כתובה שכתב להן הבעל, ולא פירות מנכסיה שאכל במשך זמן הנישואין, ולא מזונות ולא בלאות (החזרת בגדיה שהשתמשה בהם).

הרי שאוכל הבעל את הפירות ואינו מחזיר, שאף שהנישואין היו בטעות — אנו אומרים שמחלה לו על מה שאכל! ומעירים על כך: כשמעיינים בדבר מתברר כי לא הויא [אינו כן]: לא דין אונאה הויא תיובתיה [הוא קושיה עליו], ולא דין איילונית מסייע ליה [לו], לפי שיש הבדל בין המקרים.

ומסבירים: לא אונאה תיובתיה [קושיה עליו] — דלא ידע דאיתיה [שאינו יודע בשעת המכר שיש כאן] אונאה דמחיל גביה [שימחול לו], ואם כן אין כאן מחילה כלל. ולא דין איילונית מסייע ליה [לו], לפי שיש בה מחילה מדעת ולא בטעות, דניחא [שנוח] לה דתיפוק עלה שמא [שייצא עליה שם] של אישות שיאמרו שהיתה נשואה פעם, ולכן היא מוותרת ביודעין על הפירות שלקח הבעל.

מסופר: ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא [אשה אחת אמרה לאיש אחד]: זיל זבין [לך קנה] לי ארעא מקריביי [קרקע מקרוביי]. אזל זבן [הלך וקנה] לה. אמר ליה [לו] המוכר לשליח: אי הוו [אם יהיו] לי זוזי מהדרת לה ניהלי [כספים האם תחזיר לי אותה, את השדה]? אמר ליה [לו]: הלא את ונוולא אחי [אתה והיא קרובים] אתם, ומן הסתם תוכלו שניכם להגיע לידי הסכם בדבר. והשאלה היתה מה המשמעות ההלכתית של תשובה זו.

אמר רבה בר רב הונא: כל ביטוי כגון "את ונוולא אחי" ["אתה והיא קרובים"] שאמר, סמכא דעתיה, ולא גמר ומקני [סומכת דעתו שיוכל להתפשר עם קרובתו, ואינו גומר בלבו ומקנה] את השדה בשלמות.

א ומעירים במקרה כזה: ארעא הדרה [הקרקע עצמה חוזרת] לבעלים, ואולם פירי [הפירות] שאכל הקונה ביתיים מאי [מה דינם]? האם רבית קצוצה הוו [הם] ויוצאין בדיינין, או דילמא [שמא] כי אבק רבית הוו [כמו אבק ריבית הם] ואין יוצאין?

אמר רבא בר רב הונא: מסתברא [מסתבר] שרק כי [כמו] אבק רבית הוו [הם] ואין יוצאין בדיינין. וכן אמר רבא: כי [כמו] אבק רבית הוו ואין יוצאין בדיינין.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: משכנתא, אם משכן הלווה למלוה שדה, והמלוה ירד לשדה, עיבדו ואכל מפירותיו, בלא שיהא הסכם על כך, מאי [מה דינה]? האם התם טעמא מאי [שם מה הוא הטעם] שנחשב הדבר רק אבק ריבית — משום שלא קץ ליה [קצץ לו] סכום ידוע כריבית, הכא נמי [כאן גם כן] לא קץ ליה [קצץ לו]. או דילמא [שמא] התם זביני, הכא [או שמא שם מדובר במכר, כאן] בהלואה, ויש לחשוש יותר משום ריבית?

אמר ליה [לו]: התם טעמא מאי [שם מהו הטעם] — משום שלא קץ ליה [קצץ לו] סכום מסויים הכא נמי [כאן גם כן] לא קץ ליה [קצץ לו] ואין זו ריבית גמורה.

אמר רב פפי: עבד [עשה] רבינא עובדא [מעשה] בענין כזה, וחשיב ואפיק פירי [וחישב והוציא את הפירות] שאכל אותם המלוה בינתים, ושלא כדעת רבה בר רב הונא.

ב אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: הא [זו] המשכנתא שהמלוה מקבל מהקרקע כמשכנתא ואוכל פירות, באתרא דמסלקי [במקום שמסלקים] במקום שבו נוהגים שהלווה יכול להחזיר את הכסף בכל עת שירצה, ולקבל מיד את קרקעו. הרי, אם אכל המלוה מפירות השדה בדיוק כשיעור זוזי [הכסף] שהלוה — מסלקינן ליה [מסלקים אנו אותו], ורואים את הפירות כתשלום מלא להלוואה.

ואם הספיק ואכל טפי [יותר] מדמי ההלוואה — לא מפקינן מיניה [אין מוציאים מידו] שמה שאכל — אכל. וכן לא מחשבינן משטרא לשטרא [אין מחשבים משטר לשטר], שאם אותו לווה היה חייב לאותו מלווה בכסף בשטר אחד, אין אנו מחשיבים את מה שהוסיף ואכל כחלק מפרעונו של השטר השני, אלא כל הלוואה נדונה בפני עצמה.

אבל בדיתמי [בשדה של יתומים] אם אכל מפירות השדה כשיעור זוזי [הכסף], מיד מסלקינן ליה [מסלקים אנו אותו] מן השדה, אכל טפי [יותר] — מפקינן מיניה [מוציאים ממנו] מה שאכל, ומחשבינן משטרא לשטרא [ומחשבים משטר לשטר].

וטעמו — שבדרך כלל נחשב מה שאכל יותר כדבר שמחל בעל השדה, אבל בשדה של יתומים, כיון שהם קטנים ואינם יכולים למחול — יש לנהוג לפי מדת הדין. אמר רב אשי: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] שאם אכל טפי [יותר] לא מפקינן מיניה [אין מוציאים ממנו] ואין הדבר נחשב אלא כאבק ריבית, הרי יש לומר שאם אכל שיעור זוזי [הכסף] — נמי לא מסלקינן ליה [גם כן אין אנו מסלקים אותו] בלא זוזי [כסף] מאי טעמא [מה טעם] הדבר — סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה [לסלק אותו בלא כסף — כהוצאה ממנו] הוא. שהרי נמצא כמוציא את דמי הפירות מן המלוה, וכיון שפירות אלה הוי [הרי הם] כאבק רבית, הרי אמרנו שאבק רבית אינה יוצאה בדיינין.

ומספרים: עבד [עשה] רב אשי עובדא [מעשה] בענין כזה אף ביתומים קטנים