אלא משכון דנקיט [שמחזיק] למה ליה [לו]? ללא ספק לקח אותו כדי להיות בטוח שאכן יקבל את כספו. אלא לאו שמע מיניה [האם לא תלמד מכאן] כי מאי [מה פירוש] "אינו משמט" דקאמר [שאמר] רבן שמעון בן גמליאל — אינו משמט בכולו, ומאי [ומה פירוש] "משמט" דקאמר [שאומר] ר' יהודה הנשיא — להך פלגא [לאותו חצי] שלא נקיט עליה [מחזיק עליו] משכון.

ובהא קמיפלגי [ובנושא זה חלוקים הם], שרבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: כנגד כולו הוא קונה, ור' יהודה הנשיא סבר [סבור]: כנגדו הוא קונה. ואם כן מחלוקת תנאים היא בשאלה זו.

ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] "אינו משמט" שאמר רבן שמעון בן גמליאל — כוונתו להך פלגא דנקיט עליה [לאותו חצי שמחזיק עליו] משכון, ואכן, מכלל הדברים אפשר ללמוד שר' יהודה הנשיא סבר [סבור]: להך פלגא דנקיט עליה [לאותו חצי שמחזיק עליו] משכון נמי [גם כן] משמט. ומה ששאלת אלא משכון שנקיט [שהוא מחזיק בו] למה [לו]? — התשובה היא כי הוא לזכרון דברים בעלמא [בלבד], כלומר, המשכון בא לחיזוק ההבטחה שאכן ישולם החוב, ואולם המשכון עצמו אינו עושה כל מעשה קנין.

א מסופר: רב כהנא יהבי ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא [נתנו לו כסף עבור פשתן ולבסוף התייקר הפשתן]. אתא לקמיה [בא לפני] רב לשאול מה יעשה. אמר ליה [לו] : במאי דנקיטת זוזי [במה, כמות שכבר קבלת זוזים, כסף] — הב להו [תן להם], ואידך [והשאר] — הבטחה בדברים בלבד נינהו [הם], ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. שמי שחוזר בו מדיבור בלבד שלא נעשה עמו מעשה קנין, אין בכך אפילו חסרון אמנה.

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בכך; דברים, כלומר, הבטחה בדברים בלבד, בלא קנין רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה אם חוזר בו. ור' יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו שר' יוסי בר' יהודה אומר: מה תלמוד לומר (מה מלמדנו) הכתוב "והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט, לו), והלא "הין" בכלל איפה היה, ומדוע יש לומר גם "איפת צדק" (שם) וגם "הין צדק"? אלא לומר לך ברמז: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק. משמע, שמצוה היא שיקיים אדם מה שהבטיח! אמר אביי: הכתוב ההוא כוונתו שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. כלומר, שאסור לאדם שיבטיח ובאותה שעה יתכוון בלבו שלא לקיים. אבל אם באותה שעה בלבו לקיים, ואחר כך נשתנו התנאים וחזר בו — אין בכך משום חסרון יושר.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו שר' שמעון אומר: אף על פי שאמרו שהטלית קונה דינר זהב, שאם משך טלית נקנה הדינר, ואין דינר זהב קונה טלית, מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. משמע שבכל מקרה, החוזר בו עובר משום חסרון אמנה!

ומסבירים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] בענין זה. שכן שנינו במשנה: מעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים. הלך הבן ופסק להם מזונות בתוך תנאי השכירות, ולא פירש איזה מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו האב: בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב ולפי כבודם ראויה להם כל סעודה שבעולם. אלא עד (כל עוד) שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם שמה שאמרת "מזונות", כוונתך: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד, כנהוג.

ויש לומר: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר ששינוי בדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה, היכי [איך] אמר ליה [לו] זיל הדר [לך חזור] בך? ומשיבים: זו אינה קושיה, כי שאני התם [שונה שם] שהפועלים גופייהו [עצמם] לא סמכא דעתייהו [דעתם] עליו. מאי טעמא [מה הטעם] — מידע ידעי [יודעים הם] שעל אבוה [אביו] סמך.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו התחילו במלאכה נמי [גם כן] אינם סומכים עליו, ומדוע אמר לו שיאמר להם לפני שהתחילו? ומשיבים: אם התחילו במלאכה ודאי סמכי דעתייהו [סומכת דעתם], אמרו [אומרים הם]: ודאי מימר אמר קמיה דאבוה וניחא ליה [אומרים הם ודאי אמר לפני אביו ונוח בעיניו] ולכן הוצרך להודיעם קודם.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שחזרה מדברים יש בה משום מחוסרי אמנה? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: האומר לחבירו מתנה אני נותן לך — יכול לחזור בו. ותחילה תוהים על הלשון "יכול" — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם הוא רוצה לחזור בו יכול הוא לחזור ואי אפשר לכפותו לתת. אלא כך צריך לומר: מותר לחזור בו. משמע שדברים אין בהם משום מחוסר אמנה! אמר רב פפא: ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתייהו [שסומכת דעתם] של המקבלים, שוודאי יקיים דבריו, אבל במתנה מרובה יודעים שאדם עשוי להתחרט, ואין רואים בכך החלטה גמורה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להסביר את דברי ר' יוחנן. שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: ישראל שאמר לבן לוי: כור מעשר יש לך בידי שהפרשתי מתבואתי, והרי אני נותן אותו לך. בן לוי רשאי לעשותו את הכור הזה או חלקו לתרומת מעשר על מקום אחר שקיבל בו מעשר, שיכול לסמוך על המבטיח שלא ישנה בדיבורו. ומעתה אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה [נניח אם אתה אומר שאינו יכול לחזור בו] — משום הכי רשאי [כך רשאי]. אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה, אמאי [אם אומר אתה שיכול לחזור בו, מדוע] רשאי הוא לעשותו תרומה? שמא יחזור בו הנותן, ואז אישתכח דקא אכיל טבלים [ימצא שהוא אוכל טבלים]!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנטלו ממנו הלוי וחזר והפקידו אצלו.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה של ההלכה]: נתנו לבן לוי אחר — אין לו עליו אלא תרעומת. ואי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שמדובר כאן כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו, אמאי [מדוע] אין לו עליו אלא תרעומת? כיון דמשכיה [שמשכו] נעשה כשלו, ואם כן חוב ממונא אית ליה גביה [יש לו אצלו]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכן] שמדובר כאן באופן שלא נטלו. ומסבירים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שהיתה כאן הבטחה בלבד, ומכאן שאף הפרת הבטחה יש בה משום חסרון לאמונה.

מסופר, ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי [אדם אחד נתן כספים עבור שומשמים]. לסוף אייקר שומשמי [לבסוף התייקרו השומשמים] הדרו בהו [וחזרו בהם] האנשים ואמרו ליה [לו]: לית לן שומשמי, שקול זוזך [אין לנו שומשמים קח את כספך]. לא שקיל זוזיה איגנוב [לקח אותו אדם את כספו ונגנב הכסף]. אתו לקמיה [באו לפני] רבא לדון. אמר ליה [לו] רבא לקונה: כיון דאמרי [שאמרו] לך שקול זוזך [קח את כספך] ולא שקלית [לקחת], לא מבעיא [נצרכה לומר] שכ שומר שכר דלא הוי [אינו נחשב], אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי [גם כן איננו נחשב]. אמרו ליה רבנן [חכמים] לרבא: והא בעי לקבולי עליה [והרי צריך זה שחזר בו לקבל על עצמו] "מי שפרע"? אמר להו הכי נמי [כך הוא גם כן] שיקבל "מי שפרע", — או ישלם.

אמר רב פפי, אמר לי רבינא: לדידי [לי, עצמי] אמר לי ההוא מרבנן [אחד החכמים] ורב טבות שמיה [שמו], ואמרי לה [ויש אומרים] שרב שמואל בר זוטרא שמיה [שמו], והוא היה אדם כזה דאי הוו יהבי ליה [שאם היו נותנים לו] כל חללא דעלמא [חלל העולם] לא הוי קא משני בדבוריה [היה משנה בדיבורו]. וסיפר: בדידי הוה עובדא ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה [בי היה מעשה, אותו יום ערב שבת בין השמשות היה], והוה יתיבנא ואתא ההוא גברא וקאי אבבא [הייתי יושב ובא אדם אחד ועמד בפתח]. אמר לי: אית לך שומשמי לזבוני [יש לך שומשמין למכור]?