ומשלם ליה [לו] דמי כיסי [קוצים, כשות גרועה] לפי מה שהרויח.

א משנה המפקיד מעות אצל שולחני שעיסוקו בהחלפת כספים, אם היו הכספים צרורין — לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו — אינו חייב באחריותן. אם היו הכספים מותרין — ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אבל אם הפקיד מעות אצל בעל הבית, בין היו צרורין ובין מותרין — לא ישתמש בהן, שלא העלה בדעתו שישתמש בהם. לפיכך אם אבדו — אינו חייב באחריותן. חנוני דינו לענין זה כבעל הבית, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: חנוני דינו כשולחני.

ב גמרא ושואלים: וכי משום שהיו הכספים צרורין לא ישתמש בהן? הלא בדרך כלל נוהגים בני אדם לצרור כספים, ואין זה מוכיח שכוונתם שלא יוציאו אותם! אמר רב אסי אמר רב יהודה: במקרה שהיו המעות צרורין וחתומין שנו כאן, שברור שאינו רוצה שיפתחו את הצרור. רב מרי אמר: מדובר באופן שהיו קשורים בקשר משונה, שאף הוא סימן שאינו רוצה שיפתחוהו. איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת: בעי [שאל] רב מרי: אם היו קשורים בקשר משונה מאי [מה] הדין, האם הם כחתומים, או לא? לשאלה זו לא ניתנה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ג שנינו במשנה שאם היו הכספים מותרין ישתמש בהן ולפיכך חייב באחריותן. אמר רב הונא: ואפילו נאנסו (ניטלו ממנו באונס) חייב לשלם עבורם. ומקשים: והא "אבדו" קתני [שנה], משמע רק אבדו, ולא באונס! ומשיבים: צריכים להבין זאת כפי שאמר רבה בענין אחר, שאמר רבה: מה שאמרו שם "נגנבו" — כוונתו בלסטין מזויין שהוא אונס של שוד, "אבדו" — שטבעה ספינתו בים.

ורב נחמן אמר שלא כדברי רב הונא; אם נאנסו הוא לא חייב. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: לדידך [לשיטתך] שאמרת נאנסו לא, אלמא לא הוי [מכאן שאינו נחשב] כשואל עלייהו [עליהם], ואולם אי [אם] שואל לא הוי [איננו נחשב] — שומר שכר נמי לא הוי [גם כן איננו נחשב] עליהם, ומדוע איפוא חייב באחריותם אפילו כשאבדו? יהא כשומר חנם ויפטר! אמר לו רב נחמן: בהא מודינא [בזה מודה אני] לך, שהואיל ונהנה מהנה [ונהנה] מהכספים, בההוא [באותה] הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית בה רווחא זבן בהו [באותו הנאה שאם יזדמן לו מקח שיש בו רווח יקנה בהם], הוי עלייהו [נעשה עליהם] שומר שכר.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו: המפקיד מעות אצל שולחני, אם היו צרורין — לא ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא ונתברר שהיו אלה מעות הקדש — לא מעל הגזבר שהפקיד את המעות אצל השולחני, לפי שהמעילה נעשתה על ידי השולחני, ולא על ידי הגזבר. ואם היו הכספים מותרין — ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא — מעל הגזבר.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאפילו כאשר נאנסו חייב עליהם, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שנינו זאת באופן שהוציא? אפילו לא הוציא נמי [גם כן] כיון שנתן לו כספים מותרין, ולשיטתך הרי הוא כמשאילם לו במפורש, והרי זה כאילו הוציאם מיד מרשות ההקדש!

אמר ליה [לו] רב הונא: הוא הדין אף על גב [אף על פי] שלא הוציא, ומיד שנמסרו הכספים לידי השולחני חייב הגזבר עליהם, ואיידי דתנא רישא [ומתוך ששנה בראש הברייתא] דווקא "הוציא", תנא סיפא נמי [שנה בסופה גם כן] בלשון "הוציא" אבל אין זה מדוייק, שכיון שמסר בידו לשימוש הרי זה כאילו הוציאם.

ד משנה השולח יד בפקדון לקחת ממנו עבור עצמו, בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר. כלומר, אם ירדו המחירים — ישלם כשעת הגזילה, אם עלו המחירים — ישלם כבשעה שצריך לשלם. ובית הלל אומרים: ישלם כשעת הוצאה. ר' עקיבא אומר: ישלם כשעת התביעה.

ה גמרא אמר רבה: האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה [מי שגזל חבית יין מחבירו], מעיקרא שויא זוזא השתא שויא [מתחילה שווה זוז אחד ועכשיו שווה] ארבעה, אם תברה [שברה] או שתייה [שתה] ממנה — משלם ארבעה זוזים, ואם איתבר ממילא [נשברה מעצמה] — משלם רק זוזא [זוז אחד].

ומסביר: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל — כיון דאי איתה הדרא למרה בעינא [כיון שאילו היתה שלמה היתה חוזרת לבעליה בעינה] ולא היה צריך להתחשב במחיר, אם כן נמצא כי ההיא שעתא דקא שתי ליה [באותה שעה ששתה אותו] או דקא תבר לה [ששבר אותה] היא השעה שבה קא גזל מיניה [גוזל ממנו למעשה], ותנן [ושנינו במשנה]: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, ובשעת הגזילה היתה שווה כבר ארבעה. ואולם אם איתבר ממילא [אם נשברה מעצמה] משלם זוזא [זוז אחד]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — השתא [עכשיו] הרי לא עביד לה ולא מידי [עשה בה דבר], אמאי קא מחייבת ליה [על מה אתה מחייב אותו] לשלם — אההיא שעתא [על אותה שעה] שגזלה, ההיא שעתא זוזא הוא דשויא [באותה שעה זוז בלבד היתה שווה ולא יותר].

תנן [שנינו במשנתנו] שבית הלל אומרים שהשולח יד בפקדון הריהו משלם כשעת הוצאה. ושואלים: מאי [מה] פירוש כשעת הוצאה? אילימא [תאמר] כשעת הוצאה מן העולם, כלומר, כשעת השימוש בדבר.

ובמאי [ובמה מדובר]? אי [אם] בחסר, כשירד המחיר עד זמן השימוש, מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] בכגון זה שימצאו הבעלים נחסרים על ידי כך? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, משמע: ולא פחות מזה! ואי [ואם] ביתר, שעלה המחיר משעת הגזילה עד שעת הוצאה — אם כן היינו [זוהי] שיטת בית שמאי, שהרי נמצא שולח היד לוקה בחסר וביתר!