א משנה המפקיד מעות אצל חברו, אם צררן השומר בבגדו והפשילן לאחוריו, או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, או הניחם בבית ונעל בפניהם שלא כראוי — חייב אם נגנבו, שלא שימר כדרך השומרים. ואם שימר כדרך השומרים ונגנב — הרי זה פטור.

ב גמרא ושואלים: בשלמא כולהו [נניח לכולם] כי ברור שלא שימר כדרך השומרים, אלא צררן והפשילן לאחוריו, מאי הוה ליה למיעבד [מה היה לו לעשות] יתר מכן? אמר רבא אמר ר' יצחק: אמר קרא [הכתוב] "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כה), מכאן נלמד: אף על פי שצרורין — יהיו בידך ולא במקום אחר.

ואגב כך מביאים אמרה דומה שאמר ר' יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שלא ישקיע כל כספו בעסקים ולא ישאר לו כסף מזומן, ורמז לדבר — שנאמר: "וצרת הכסף בידך" (שם). ואמר ר' יצחק כעצה טובה: לעולם ישליש (יחלק לשלושה) אדם מעותיו, שליש יטמין בקרקע, שליש ישקיע בפרקמטיא (מסחר) ושליש תחת ידו.

ועוד דברים דומים: ואמר ר' יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שאינו נראה ואינו גלוי, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" (דברים כח, ח) במחסנים, במקום שאין רואים אותו. כיוצא בזה תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" (שם).

תנו רבנן [שנו חכמים]: ההולך למוד (למדוד) את גורנו, אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו". התחיל למוד, אומר: "ברוך השולח ברכה בכרי הזה". מדד ואחר כך בירך ברכה זו — הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך".

ג אמר שמואל: כספים אין להם שמירה אלא אם טומנם בקרקע, וזוהי דרך שמירתם הראויה. אמר רבא: ומודי [ומודה] שמואל שאם קבל פקדון בערב שבת בין השמשות, שלא אטרחוהו רבנן [הטריחוהו חכמים] לטומנם מיד בקרקע. ואולם אי שהא [אם שהה] למוצאי שבת שעור כדי למקברינהו [לקברם] ולא קברינהו [קברם] — מחייב [חייב] באחריות אם נגנבו. ואי צורבא מרבנן [ואם תלמיד חכם] הוא המפקיד וסבר השומר: דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא [שמא יהיו צריכים לו כספים להבדלה] ולכן לא טמנם מיד — מותר לו להמתין מעט.

ומעירים: והאידנא דשכיחי גשושאי [ועכשיו שמצויים גנבים המגששים בקרקע] לחפש שם דברים טמונים — אין לכספים שמירה אלא כאשר שם אותם בשמי קורה (בקורות הגג בבית). ומעירים: והאידנא דשכיחי פרומאי [ועכשיו שמצויים גנבים הפורמים את הגגות] לחפש מה שהטמינו שם — אין להם שמירה אלא ביני אורבי [כשמטמינים בין הלבנים שבקיר]. אמר רבא: ומודה שמואל שהיא שמירה ראויה אם הטמינם בכותל, אי נמי [או גם כן] בין הקרנות (פינות הבית). והאידנא דשכיחי טפוחאי [ועכשיו שמצויים גנבים הטופחים על הכתלים] לדעת אם טמון שם דבר, אין להן שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע בתוך הקיר, ששם אי אפשר לגלות את המקום על ידי טפיחה, או בטפח הסמוך לשמי קורה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: התם תנן [שם במסכת פסחים שנינו]: חמץ שנפלה עליו מפולת — הרי הוא נחשב כמבוער שהרי החמץ ישאר תמיד טמון שם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער. ותנא [ושנה] החכם: כמה חפישת הכלב — שלשה טפחים. והשאלה היא: הכא מאי [כאן מה הדין]? מי בעינן [האם צריכים אנו] בהטמנת כספים להעמיק שלשה טפחים או לא?

אמר ליה [אמר לו] רב אשי: התם [שם] משום ריחא [הריח] של החמץ בעינן [צריכים אנו] שלשה טפחים, שכן הכלב מריח ומחטט שם. הכא [כאן] בטמינת כסף שהוא משום איכסויי מעינא [כיסוי מן העין] — לא בעינן [אין אנו צריכים] שלשה טפחים ודי בפחות מזה. ושואלים: וכמה? אמר רפרם מן המקום סיכרא: טפח אחד.

ד מסופר: ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו בצריפא דאורבני, איגנוב [אדם אחד הפקיד כספים אצל חבירו, הניחם החבר בצריף עשוי מענפי ערבות, ומשם נגנב הכסף]. אמר רב יוסף: אף על גב [אף על פי] שלענין גנבי [גנבים] נטירותא [שמירה] היא, שהרי המקום שמור כשאר המקומות, ואולם לענין נורא [אש] — פשיעותא [פשיעה, רשלנות] היא, שהרי הכל עלול להישרף, הוה [הרי זה] מקרה שתחלתו בפשיעה (בחוסר זהירות, ברשלנות) וסופו באונס, ומשום כך חייב. ואיכא דאמרי [ויש אומרים] להיפך, שכך אמר: אף על גב [אף על פי] שלענין נורא [אש] — פשיעותא [פשיעה] היא, לענין גנבי [גנבים] — נטירותא [שמירה] היא ותחלתו בפשיעה, וסופו באונס — פטור. ומסכמים: והילכתא [והלכה] למעשה בבעיה זו: כל דבר שתחילתו בפשיעה ברשלנות אף על פי שסופו באונס — חייב.

ועוד מסופר: ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה [אדם אחד הפקיד כספים אצל חבירו] לאחר זמן אמר ליה [לו]: הב [תן] לי זוזאי [כספי]! אמר ליה [לו] החבר: לא ידענא היכא אותבינהו [אינני יודע, אינני זוכר, היכן הנחתי אותם]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רבא, אמר ליה [לו]: כל "לא ידענא" ["אינני יודע"] פשיעותא [פשיעה, רשלנות] היא, זיל [לך] ושלם.

ועוד מסופר:, ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה [אדם אחד הפקיד כספים אצל חבירו]. אשלמינהו לאימיה, ואותבינהו בקרטליתא, ואיגנוב [מסר החבר את הכספים לאמו, והיא הניחה אותם בארגז ונגנבו]. אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא [איך ידונו דיינים דין זה]? כי יש בו בעיה על מי חלה האחריות.

אם נימא ליה לדידיה: זיל שלים [לך ושלם], יכול ההוא לומר: