ומסבירים: "נטושים" פירושו נכסים שנעזבו בעל כרחם של הבעלים, כמו שנאמר "והשביעת תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא), שיש כאן אפקעתא דמלכא [הפקעה מטעם המלך] הקדוש ברוך הוא, המצוה לעזוב את הנכסים — זו קרויה "נטישה", בעל כרחו. "רטושים" פירושו עזיבת נכסים מדעתן של העוזבים, דכתיב [שנאמר] "אם על בנים רטשה" (הושע י, יד), שמפרש שהאם על הבנים נעזבה, משום שהגברים ברחו להם.

תנא [שנה החכם] על אותה משנה: וכולם שמין להם כאריס. ושואלים: אהייא [על איזה חלק מן הברייתא] מוסבת הערה זו? אילימא [אם תאמר] על שבויין, השתא [הרי] זריז ונשכר הוה [הוא], שהרי רשאי לתלוש כמה פירות שיכול, מאי דאשבח מיבעיא [את מה שהשביח נצרכה לומר] שיכול לקחת? אלא תאמר שמדובר ברטושים — והא [והרי] "מוציאין אותן מידו" קתני [שנה], ואם כן אינו נדון כאריס!

אלא תפרש זאת על נטושים. ונברר, למאן [לשיטת מי]? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים] הא אמרי [הרי אומרים הם] כי מוציאין אותו מידו. אי [ואם] לדעת רבן שמעון בן גמליאל — הא [הרי] הוא אמר שמעתי שהנטושים דינם

כשבויין ואם כן עדיף הוא מאריס! ומשיבים: לדעת רבן שמעון בן גמליאל דינם כשבויין, אבל לא שבויין ממש לכל ענין. כלומר, כשבויין לענין זה שאין מוציאין אותן מידו, אבל לא שבויין ממש, שאילו התם [שם, בשבויים] המחזיק הוא זריז ונשכר במה שהוא לוקח, ואילו הכא שיימינן ליה [כאן שמים, מעריכים אנו אותו] כאילו היה אריס.

ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן [ובמה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה]: המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהם נכסי מלוג שלה, וגירשה או מת, וחוזרים הנכסים אליה, הוציא הרבה הוצאות ואכל קימעא [מעט] שלא הספיק ליהנות מהשבחת הנכסים, או הוציא קימעא ואכל הרבה, כלל הוא: מה שהוציא — הוציא, ומה שאכל — אכל, ואין עושים אתו חשבון.

ומשיבים: הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא להא [למקרה זה] ששנינו: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שהיתה יתומה והשיאוה אחיה ואמה שנישואיו עמה אינם מדין תורה, אלא מתקנת חכמים (והיא יכולה להפקיעם במיאון) — הרי זה כמוציא הוצאות על נכסי אחר דמי [נחשב], שמחזירים לו את הוצאותיו. והטעם הוא: אלמא, כיון דלא סמכא דעתיה [שאין דעתו סומכת] שנכסיה ישארו ברשותו תקינו ליה רבנן כי היכי [תקנו לו חכמים שיקבל את כל הוצאותיו כדי] שלא לפסדינהו [יפסיד אותם, את הנכסים], הכא נמי תקינו ליה רבנן כי היכי דלא לפסדינהו [כאן גם כן תקנו לו חכמים שיקבל חשבון עבודתו כדי שלא יפסיד אותם].

ושואלים: למדנו בברייתא וכולן שמין להם כאריס — הלשון "וכולן" לאיתויי מאי [להביא את מה] עוד, שהרי נראה שלא במקרה אחד בלבד מדובר!

ומשיבים: לאיתויי הא [להביא זו] שאמר רב נחמן אמר שמואל: שבוי שנשבה — מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת — אין מורידין קרוב לנכסיו. ורב נחמן דידיה [משלו] אמר: בורח הרי הוא כשבוי. ושואלים: בורח מחמת מאי [מה], מאיזה טעם ברח? אילימא [אם תאמר] שברח מחמת כרגא [מיסים] שאינו יכול או אינו רוצה לשלם — היינו [הרי זה] אדם שיצא לדעת, שהרי שקל בדעתו והחליט שהוא יוצא, אלא הכוונה היא בורח מחמת אשמת מרדין [רצח] שהוא בורח בעל כרחו, ולכן דינו כשבוי.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שבוי שנשבה והניח בשדהו קמה לקצור, או ענבים לבצור, או תמרים לגדור, או זיתים למסוק, ויהיה הפסד מרובה אם לא יטפלו בהם — בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס על הנכסים, והוא קוצר ובוצר וגודר ומוסק, ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו שימשיך לעבד את השדה. ושואלים: אם יש תקנה כזו על ידי אפוטרופוס, ולוקים אפוטרופא [ושיעמידו אפוטרופוס] לעולם מטעם בית הדין! ומשיבים: אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן [אפוטרופוס לבעלי זקן אין מעמידין], כלומר, אין מעמידים בקביעות אפוטרופוס לאנשים מבוגרים, ואין מינוי אפוטרופוס אלא לפי שעה כגון ליתומים, ולא למבוגרים.

א אמר רב הונא: אין מורידין יורש קטן לנכסי שבוי, ולא מורידים קרוב הראוי לרשת לנכסי קטן שאין מי שיעבדם. ויותר מכן: אף אין מורידין קרוב מחמת קרוב (קרובו של קרוב) לנכסי קטן.

ומסבירים את טעם הדברים: אין מורידין קטן לנכסי שבוי — דלמא מפסיד להו [שמא יפסיד אותם], שכיון שקטן הוא אינו יודע לטפל בנכסים כראוי. ולא מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן, מדובר באחי מאימא [באחים מן האם] שאם יש לו לקטן אח למחצה מאביו, ואותו אח יש לו אח מאמו, אף שאותו אדם אינו קרוב כלל לקטן — יש אפשרות שיטען שירש את הנכס מאחיו. ולא קרוב לנכסי קטן מפני החשש: כיון דלא מחי, אתי לאחזוקי ביה [כיון שאין הקטן מוחה בזמן הראוי שהנכסים אינם של הקרוב לו, יבוא להחזיק בהם] כאילו היו שלו.

אמר רבא: שמע מיניה [למד ממנו] מדברי רב הונא שאין מחזיקין בנכסי קטן. כלומר, שגם אדם שהחזיק והשתמש בנכסי קטן במשך שלוש שנים בפני הקטן — אין זו הוכחה לענין דיני חזקה שנכסים אלה שלו הם, שכן רב הונא לא הקפיד אלא בקרובים, ולא אמר שאיש אחר לא ירד לנכסי קטן, משמע שבאיש זר שאין לו טענת ירושה אין חוששים — כיון שאין לו חזקה.