סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

איתא [ואם יש] בסיס לדברי רב הונא אם כן כיון דמשתבע [שנשבע] המלוה שאינה ברשותו, שהרי רב הונא סבור שכן צריך מחזיק הפקדון להישבע, אם כן היכי מצי מפיק לה [כיצד יכול להוציא אותה] אחר כך? אמר רבא: מדובר כאן שיש עדים שנשרפה, ולכן איננו צריך להשבע שאינה ברשותו.

ומקשים: אי הכי [אם כך] חוזרת השאלה מדוע לא ישבע האיש שצריך להשבע, שאין חשש עוד להוצאת הפקדון שהרי מהיכא מייתי לה [מהיכן יביא אותה] אם נשרפה? אלא אמר רב יוסף: מדובר כאן באופן שיש עדים שנגנבה. ושואלים: אף כאן, סוף סוף מהיכא מייתי לה [מהיכן יביא אותה]? ומשיבים: דטרח ומייתי לה [שהוא טורח ומביא אותה], שמחפש דרכים לקבל את החפץ מיד הגנב, כדי שיוכל להוכיח שחבירו נשבע לשקר.

ושואלים: אי הכי [אם כך] כי משתבע [כאשר ישבע] המלוה נמי [גם כן] קיים חשש מעין זה, והוא: לטרח [שיטרח] הלוה וליתי [ויביא] את החפץ ויוכיח שהמלוה שיקר! ומשיבים: אין זה מתקבל על הדעת, שכן בשלמא [נניח] המלוה שממנו נגנב המשכון ידע מאן קא עייל ונפק בביתיה, ואזיל וטרח ומייתי לה [יודע מי נכנס ויוצא בביתו והוא חושד באדם מסויים והולך וטורח ומביא אותה]. אלא הלוה, מי ידע מאן עייל ונפיק בביתיה [האם יודע הוא מי נכנס ויוצא בביתו] של ה

מלוה, ולכן אין לו דרך להגיע אל החפץ הגנוב. אביי אומר תירוץ אחר, שבכל זאת צריך להישבע שאינה ברשותו מהטעם גזירה שמא יטעון ויאמר לו: אחר שבועה מצאתיה. ואילו רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע, זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר [וכך אמר במשנתנו]: מי נשבע תחילהמלוה נשבע תחילה שהחפץ אינו ברשותו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.

רב הונא בר תחליפא משמיה [משמו] של רבא אמר: רישא דסיפא תיובתא [ראש החלק האחרון בברייתא קושיה חמורה] היא לשיטת רב הונא, ששנינו: אמר בעל המשכון סלע הלויתני עליו שתים היה שוה. והלה, המלוה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, סלע היה שוה. ושנינו כי המלוה פטור. ואם איתא [ואם יש מקום] לדברי רב הונא שצריך להישבע שהחפץ אינו ברשותו, אם כן מגו דמשתבע [מתוך שנשבע] המלוה שאינה ברשותולישתבע נמי [שישבע גם כן] על ידי גילגול שבועה כמה היה שוה!

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה, הסברה, הזו לפני] רב כהנא ואמר לי: תהא [תוסבר] משנתנו במאמינו, שהלווה מאמין למלוה שבאמת אין החפץ עוד בידו. ושואלים: אם מאמין הוא בו, אם כן ונהמניה [וישיאמין] הלוה למלוה נמי בהא [גם כן בזה] כמה הוה שוה? ודוחים: לדעתו לא שהמלוה משקר ביודעין, אלא לא קים ליה בגויה [איננו עומד בו, אינו יודע את הערך]. ושואלים: ומדוע לא נאמר גם להיפך ונהמניה [ושיאמין] המלוה ללוה, דקים ליה בגויה הוא עומד, יודע, בו, את ערכו] ומדוע אין אומרים גם דבר זה? ומשיבים: לא מהימן ליה [אין המלוה מאמין לו ללוה].

ותוהים: ומאי שנא [ומה שונה] שהלוה דמהימן ליה [מאמין לו] למלוה ומאי שנא [ומה שונה] המלוה שאינו מאמין ללוה? ומשיבים: לוה מקיים ביה [מקיים בו], כלומר, סבור שהתקיים במלוה הכתוב "תמת ישרים תנחם" (משלי יא,ג) — תמימותם של אנשים מובילה אותם להצלחה וסבור שאם זכה משמים שיש בידו ממון שהוא מלוה לאנשים — מן הסתם אדם הגון הוא. ואילו המלוה מקיים ביה בלוה סופו של הכתוב "וסלף בגדים ישדם" (שם) — מירמתם של הבוגדים מביאה עליהם שוד ועוני.

א מסופר: ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה [אדם אחד הפקיד תכשיטים אצל חבירו] ולאחר זמן אמר ליה [לו] המפקיד: הב [תן] לי כיפי [את התכשיטים]! אמר ליה [לו]: לא ידענא היכא אותבינהו [איני יודע, שכחתי, היכן שמתי אותם]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו] רב נחמן לשומר: כל "לא ידענא [אינני יודע] " פשיעותא [רשלנות] היא, זיל שלים [לך שלם]. לא שילם. אזל [הלך] רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה [והגבה הורה לקחת ממנו את ארמונו] ולמכרו, ולשלם במחירו עבור התכשיטים. לסוף אישתכח כיפי ואיקור [לבסוף נמצאו באמת התכשיטים ולא עוד אלא שהתייקרו]. אמר רב נחמן: הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה [חוזרים התכשיטים לבעליהם הראשון וחוזר הבית לבעליו] ומחזיק הפקדון איננו מרויח מהתייקרות התכשיטים.

אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה [הייתי יושב באותו זמן לפני] רב נחמן כתלמיד, ופרקין [ופרקנו] שלמדנו אז פרק "המפקיד" היה שבו עוסקים אנו בנושא זה, ואמרי ליה [ואמרתי לו]: הלא שנינו ששומר אשר שילם ולא רצה לישבע הוא זוכה בכפל לכאורה שכיון ששילם נקנה לו גוף החפץ. ולא אהדר [השיב] לי רב נחמן על קושיא זו דבר.

והעיר רבא כאשר סיפר דבר זה: ושפיר עבד [ויפה עשה] שלא אהדר [השיב] לי משום שהקושיא לא היתה ראויה לתשובה. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל — התם [שם] כאשר שילם מעצמו לא אטרחיה לבי דינא [הטריח אותו לבית הדין], ואילו הכא [כאן], אטרחיה לבי דינא [הטריח אותו לבית הדין] כיון ששילם בהכרח בלבד, אין לומר שהקנה לו את החפץ.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שסבר רב נחמן בכלל ששומא [הערכה] ששמים חפץ מסויים עבור תשלום חוב הדר [חוזר], שמבטלים את המכירה הפומבית כאשר החייב מוכן לשלם את החוב? ודוחים: אין מזה כל ראיה, שכן שאני התם [שונה שם] דשומא [שההערכה] והמכירה בטעות הוה [היתה], דקא הוה כיפי מעיקרא [שהרי היו התכשיטים מתחילה] בידי שומר הפקדון, ורק נשכח ממנו מקומם.

ב לגופה של הבעיה בענין חזרה בשומה אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: שומא [הערכה] הדר [חוזרת ומתבטלת עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר ירחי שנה], שאם החייב משלם את החוב, מחזירים לו את רכושו שנמכר. ואמר אמימר: אנא [אני, עצמי] מנהרדעא אנא [אני] ובכל זאת סבירא לי [סבור אני] כי שומא הדר [הערכה חוזרת] לעולם, שכל זמן שמחזיר את החוב יכול לקבל את רכושו בחזרה. ומסכמים, והלכתא פסק הלכה הוא]: שומא הדר [הערכה חוזרת] ומתבטלת לעולם, משום שנאמר "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח), שוודאי רוצה בעל החפץ בחפץ שלו יותר מאדם אחר, וראוי לדאוג להחזירו לו, ואין לגרום לו צער על ידי עמידה על דקדוקי מקח וממכר. ועוד בבירור שאלות אחדות בנושא זה.

ומקדימים תחילה: פשיטא [פשוט לנו] כי אם שמו ליה [העריכו לו] דבר עבור בעל החוב כדי שיוכל לגבות ממנו, ואזל איהו [והלך הוא] המלוה ושמה [והעריכה], נתן את השומא, הזכות הזו לחפץ לבעל חוב דידיה [שלו], שהוא עצמו היה חייב לאחר, אמרינן ליה [אומרים אנו לו] לשני: לא עדיף את מגברא דאתית מיניה [אין אתה עדיף בכוחך מן האיש שמכוחו באת] ולכן, אם הלווה הראשון רוצה להחזיר את הכסף יכול הוא לקבל את הקרקע ממי שמחזיק בה, ואין המחזיק יוכל לומר שלא ממנו קיבל. זבנה [מכרה] מקבל השומה את הקרקע, או אורתא [הורישה], או יהבה [נתן אותה] במתנה, ודאי הני מעיקרא [אלה שקיבלו את הקרקע מתחילה] אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות [על דעת לקבל את הקרקע עצמה ירדו לקרקע ולא על דעת הכספים], ולכן אי אפשר לקחת מהם את הקרקע, ואי אפשר לפצותם שלא מרצונם בכסף.

שמו [העריכו] לה לאשה רכוש מסויים ואינסיבא אחר כך התחתנה], או להיפך, או שמו מינה [העריכו ממנה] מן האשה רכוש מסויים ואינסיבא [והתחתנה] ומתה, אומרים אנו בעל בנכסי אשתו כאשר יורש אותה כלוקח (קונה) הוי [הוא נחשב]לא מיהדר ולא מהדרינן ליה [איננו מחזיר מה שקיבל על ידי שומה ואין אנו מחזירים לו], שהוא נחשב כאדם זר לענין זה.

שאמר ר' יוסי בר חנינא: באושא התקינו תקנה זו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, שגוף הנכסים שייך לאשה ואולם פירותיהם (רווחים) בתקופת היותם נשואים שייכים לבעל, ולכן אין האשה יכולה למכור אותם בחיי בעלה. ואולם כאשר מכרה את הנכסים ומתה ובעלה יורשה, הבעל מוציא מיד הלקוחות, שהוא טוען שזכותו שלו על הקרקע מוקדמת מזכותם של אחרים, והוא מחזיר להם את הכסף ששילמו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר