סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

"רבץ"ולא רבצן שרגיל לרבוץ תמיד, "רבץ"ולא עומד עדיין. "תחת משאו"ולא שמשאו מפורק כבר. "תחת משאו" כוונתו משאוי שיכול החמור לעמוד בו, שלא העמיס עליו יותר מן הראוי. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, מה לי אם היה רובץ, ומה לי אם הוא רבצן, ומה לי עומד, הלא סובל הוא!

ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר צער בעלי חיים דרבנן [מדברי סופרים] הוא, ולדעתו אין מצוה בכגון אלה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר על פי שיקולים אחרים, דקתני [ששנה] שם: "תחת משאו"משאוי שיכול לעמוד בו, מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא [מי שמעת אותו שיש לו, מחזיק, סברה זו]ר' יוסי הגלילי הוא, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [האם יכול אתה להעמיד, להסביר אותה] כר' יוסי הגלילי? והא קתני סיפא [והרי שנינו בסופה]: "תחת משאו"ולא מפורק. ונברר: מאי [מה פירוש] "לא מפורק"? אילימא [אם תאמר] שלא חייב כשהיה מפורק כלל, הא כתיב [הרי נאמר]: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), שמצוה לטעון בהמה מפורקת! אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי הכוונה היא: "לא מפורק" — שאתה חייב לעשות זאת בחנם, אלא יכול לעשות בשכר, מאן [מי] שמעת ליה [אותו] דאית ליה האי סברא [שיש לו סברה זו]?רבנן [חכמים] במשנה! ודוחים: מכאן אין ראיה. לעולם תאמר שהוא כשיטת ר' יוסי הגלילי, ואולם בטעינה סבר לה כרבנן [סבור הוא כשיטת חכמים] ולא כר' שמעון.

א תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו" (שמות כג, ה). יכול אפילו מרחוק, שצריך להרחיק ללכת אם יודע שיש לעזור בכגון זה — תלמוד לומר: "כי תפגע" (שם, ד) כלומר: תפגוש, משמע בקרבתך. אי [אם] נאמר "כי תפגע", יכול פגיעה ממש, ואם אינו מגיע ממש למקום ההוא איננו חייב? תלמוד לומר: "כי תראה". ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה שמשלבת את שני הצדדים שככתובים? — שיערו חכמים מרחק זה, כאחד משבע ומחצה במיל, וזה הוא השיעור של ריס.

תנא [שנה] החכם: לאחר שטען, עוד מדדה עמו. כלומר, מסייע לחמור מעט והולך עם בעליו עד פרסה שמא יתמוטט שנית. אמר רבה בר בר חנה: ואולם על תוספת זו של ליווי ועזרה הריהו נוטל שכר, שאיננו מעיקר המצוה שבתורה אלא כתוספת עזרה.

ב משנה אבדתו ואבדת אביואבדתו שלו קודמת, ולה צריך לדאוג תחילה. אבדתו ואבדת רבושלו קודם.

אבדת אביו ואבדת רבושל רבו קודמת, שבכללו של דבר רבו קודם לאביו, שכן אביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואולם אם אביו חכם, וחייב לכבדו גם בשל תורתו, אבידתו של אביו קודמת.

וכן אם היה אביו ורבו נושאין משאוי, מניח ומפרק את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו. היה אביו ורבו בבית השביפודה את רבו תחילה, ואחר כך פודה את אביו. ואף כאן, אם אביו הוא עצמו חכם, פודה את אביו, ואחר כך פודה את רבו.

ג גמרא על האמור במשנתנו, שאבידתו קודמת לשל כל אדם, אפילו לשל אלה שחייב בכבודם, שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא [הכתוב]: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד), כוונתו: שצריך אתה לדאוג, שאתה עצמך לא תהיה אביון, ולכן שלך קודם לשל כל אדם. ועל כך

אמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך, כלומר, אף שזו הלכה, אם אדם תמיד עומד על הלכה זו, ומקדים תמיד את שלו, בסופו של דבר יבוא לידי עניות, ואנשים אחרים יקיימו בו שיקול זה.

ד שנינו במשנה: אם היה אביו ורבו נושאין משאוי — של רבו קודם. תנו רבנן [שנו חכמים]: רבו שאמרו, כוונתו, רבו שלמדו חכמה, היא חכמת הגמרא, העיון והתעמקות בדברי תורה, ולא רבו שלמדו רק מקרא ומשנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: רבו שאמרו, כוונתו, כל שרוב חכמתו הימנו (ממנו). ר' יוסי אומר: אפילו לא האיר אדם את עיניו ולא הסביר לו אלא במשנה אחת, זה הוא רבו.

אמר רבא: כגון רב סחורה דאסברן [שהסביר לי] מה פירוש המלה במשנה זוהמא ליסטרון, שהוא מין כף ומזלג הצמודים יחד, חייב אני לראותו בשל כך כרבי. ומסופר כי שמואל קרע מאניה עליה ההוא מרבנן [את בגדיו, כאבל על אחד החכמים שמת] דאסבריה [שהסביר לו] את האמור במשנה: "אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון". שאף שהסביר לו רק משנה אחת, ראה אותו לענין זה כרבו.

אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל, עומדין זה מפני זה מפני הכבוד, וקורעין זה על זה באבל על מותם. כיוון שבבבל אין כרגיל רב מובהק, כדרך שיש ראש ישיבה בארץ ישראל, והחכמים למדים זה מזה, וכל אחד יכול לראות את חבריו כרבותיו, ואולם לענין אבדה להקדימו במקום אביו, אינן חוזרים אלא לרבו מובהק ולא לחבירו או לאדם שלימד אותו דבר מה.

מסופר: קבעי מיניה [שאל ממנו] רב חסדא מרב הונא: תלמיד ובכל זאת צריך לו רבו, מאי [מה דינו]? וכיון שרב חסדא היה תלמיד חבר לרב הונא, חשב רב הונא שהוא מתכוון לעצמו, אמר ליה [לו] רב הונא: חסדא חסדא, לא צריכנא לך [אין אני צריך אותך], את צריכת לי עד ארבעין שנין [אתה תצטרך אותי עד ארבעים שנה]: איקפדי אהדדי [הקפידו זה על זה] ולא עיילי לגבי הדדי [באו עוד זה אצל זה] משום ההקפדה ההדדית. ומספרים: יתיב [ישב] רב חיסדא ארבעין תעניתא [ארבעים תעניות] לשם תשובה, משום דחלש דעתיה [שחלשה דעתו] של רב הונא, שאף שלא נתכוון לכך, מכל מקום נעלב רב הונא. וגם יתיב [ישב] רב הונא ארבעין תעניתא [ארבעים תעניות], משום דחשדיה [שחשד לחינם] את רב חסדא, שלא התכוון כלל לרמוז ליחסים ביניהם.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו להלכה; רב יצחק בר יוסף אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כשיטת ר' יהודה שרבו הוא זה שרוב חכמתו ממנו, ואילו רב אחא בר רב הונא אמר בשם רב ששת: הלכה כשיטת ר' יוסי שאפילו לא האיר את עיניו רק במשנה אחת הוא נקרא רבו לענין זה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל גדול בפסיקה: הלכה כסתם משנה, ותנן [ושנינו במשנתנו]: רבו שלמדו חכמה. ואם כן, נראים הדברים כדברי ר' מאיר! ומסבירים: מאי [מה פירוש] "חכמה" במשנתנו? — הכוונה: רוב חכמתו ולא סוג מסויים של לימוד.

ה אגב הדיון בשאלה מיהו רבו, מביאים דברים בענין חלקים שונים שבתורה. תנו רבנן [שנו חכמים]: העוסקים במקרא — הרי זו מדה טובה, אבל אינה מדה שלימה, שצדדים אחרים של לימוד התורה חשובים ממנה. העוסקים במשנה — הרי זו מדה, ונוטלין עליה שכר. העוסקים בתלמודאין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ ללמוד משנה יותר מן התלמוד.

על ברייתא זו תוהים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה]. אמרת קודם לכן בענין העיסוק בתלמוד שאין לך מדה גדולה מזו, והדר [וחזרת] ואמרת: ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד, והרי זו סתירה לגבי ערכם של הדברים! אמר ר' יוחנן:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר