סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

בלוקח (קונה) מן התגר (סוחר) שקנה את הפירות מאנשים רבים, ואין ידוע ממי מהם האבידה, אבל בלוקח מבעל הביתחייב להחזיר. ומסופר, וכן תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הביתחייב להחזיר.

על כך אמר ליה [לו] רב נחמן: ומדוע יחזיר אף לבעל הבית, וכי בעל הבית בעצמו דשן (דש אותן) את אלומות התבואה הללו? הלא מן הסתם פועליו הם שעשו זאת, ואם כן יתכן מאוד שמן הפועלים אבד החפץ, ולא ברור ממי! אמר לו חוזר המשניות: איסמיה [האם אמחוק אותה], את הברייתא הזו? שאשמיטנה מגירסתי לפי שאינה נכונה? אמר ליה [לו]: לא, ואולם תתרגם מתניתא [תרגם, הסבר, את הברייתא] כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים שרכושם הוא רכושו, וכל מה שאיבדו שייך לבעל הבית.

א משנה משנה זו היא קטע של מדרש הלכה בדיני מציאה. אף השמלה היתה בכלל כל אלו החפצים שנמנו בתורה במפורש כאבידות, כאמור "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו" (דברים כב, ג), ולמה יצאת (יצאה) מן הכלל להיאמר בכתוב במפורש? — להקיש (להשוות) אליה דברים אחרים, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת, שיש בה כרגיל סימנין ויש לה תובעין, כלומר, יש לה בעלים, שהרי לא יתכן שתיווצר מעצמה, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעיםחייב להכריז עליו.

ב גמרא תחילה שואלים: מאי [מה פירוש] "בכלל כל אלו", מה הוא כלל זה שמדובר בו? אמר רבא: בכלל הכתוב בדיני מציאה "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" (שם).

בקשר לפסוק זה אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא [מדוע כתבה התורה] בדין אבידה גם "שור" (שם א), גם "חמור" (שם ג), גם "שה" (שם א) וגם "שמלה" (שם ג), מדוע לא היה די בדוגמא אחת בלבד?

והשיב: צריכי [נצרכו כולם] משום שיש בכל אחד מהם צד מיוחד ללמוד ממנו. דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] שמלה בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים שיש להחזיר אבידה בעדים דגופה, שהעדים מעידים שהם מכירים את האבידה עצמה ויודעים למי היא שייכת, או סימנין דגופה. אבל להחזיר חמור רק בעדים דאוכף או בסימנין דאוכף, שאין בחמור עצמו סימנים מיוחדים אך תובעים אותו משום שיש סימנים באוכפו, אימא לא מהדרינן ליה [שמא אין מחזירים אותו], שהרי הסימן איננו בגוף החמור, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "חמור", לומר שאפילו חמור בסימני האוכף מחזירים.

וממשיך רבא: "שור" ו"שה" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? והשיב: "שור"אפילו לגיזת זנבו, שגם אם גזזו שיער מזנבו של שור שנמצא צריך להחזיר את השיער לבעלים, ושהלגיזותיו, שאת הצמר שגוזזים ממנו יש להשיב לבעלים. ומקשים: ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] "שור", ונלמד מכאן שאפילו לגיזת זנבו מחזירים, וכל שכן שמחזירים שה לגיזותיו, שהרי רוב הרווח שיש בצאן הוא מן הצמר, ואין זה רק רווח צדדי כשיער מזנב השור!

אלא אמר רבא: "חמור" הכתוב בדיני הבור לשיטתו של ר' יהודה (שאינו דורש כחכמים, ואינו לומד מדוגמה זו להלכה), ו"שה" שכתוב בדיני אבידה, לדברי הכל קשיא [קשה]. כלומר, לא מצאנו דרך מספקת להסביר לשם מה נחוצים אלה.

ושואלים: ואימא [ושמא] הדבר הנוסף ללמד שצריך להחזיר את הגללים הוא דאתא [שבא]? ודוחים: גללים מן הסתם אפקורי מפקר להו [מפקיר הוא אותם] ואין בעל האבידה מקפיד שיאסוף המוצא את כל הגללים שהטילה הבהמה אחריה (אף שיש להם ערך מסויים). ושואלים: ודילמא [ושמא] הכתוב הזה לסימנין הוא דאתא [שבא], ללמדנו שמחזירים אבידה בסימנים. דאיבעיא לן [שנשאלה לנו] השאלה הבאה: כשמחזירים אבידה על פי סימנין, האם דבר זה הוא דאורייתא [מן התורה] או רק דרבנן [מדברי סופרים]. ונאמר שעל כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "שה" שאינו בא ללמד לגופו, והוא מיותר איפוא כדי ללמוד ממנו, שאפילו בסימנין מהדרינן [מחזירים אנו] ולא רק בעדים, ואם כך נוכיח כי סימנין דאורייתא [מן התורה הם].

אמרי [אומרים] בדחיית הסבר זה: מדקתני להו [מכיון ששנה אותם] התנא, את הסימנין גבי [אצל] שמלה, דקתני [שהרי שנה]: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעיןחייב להכריז, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעיןחייב להכריז. שמע מינה [למד מכאן] ש"שה" שנאמר לאו [לא] ללמדנו לענין סימנין הוא דאתא [שבא], אלא ללמדנו ענין אחר, אבל אנו איננו יודעים מה הוא.

ג ומביאים עוד מדרש הלכה על אותם הכתובים. תנו רבנן [שנו חכמים]: על מה שנאמר "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" (שם ג), דורשים: "אשר תאבד"פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, שמפני מיעוט ערכה אינה קרויה אבידה כלל ואינה בכלל המצוה. ר' יהודה אומר: "ומצאתה"פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, שדבר שנמצא ואיננו שווה פרוטה אין בו חובת השבה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? שהרי לכאורה שניהם מסכימים בעיקר הדין שבפחות מפרוטה אין דין השבת אבידה? אמר אביי: אין הבדל ביניהם בהלכה, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] מאיזה פסוק מוציאים הלכה זו. מר נפקא ליה [חכם זה, חכמים, יוצא לו], לומדים הם את הדבר מ"אשר תאבד", ומר נפקא ליה [וחכם זה, ר' יהודה, יוצא לו, הוא לומד] מ"ומצאתה".

ושואלים: ולמאן דנפקא ליה [ולמי שיוצא לו, לומד] מ"אשר תאבד", האי [זה הכתוב] "ומצאתה" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], מה למד הוא ממנו?

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לכמו שדרשו רבנאי, שאמר רבנאי: "ומצאתה" פירושו — דבר דאתאי לידיה [שבא לידו] ממש משמע.

ושואלים עוד: ולמאן דנפקא ליה [ולמי שיוצא לו הדבר] מ"ומצאתה", האי [זה הכתוב] "אשר תאבד" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: מבעי ליה [נצרך הוא לו] לכמו שהסביר ר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת לכל אדם אף על פי שיש בה סימנים? שנאמר: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה". וכך יש להבין: חובת ההשבה היא על מי שאבודה הימנו בלבד ומצויה אצל כל אדם, כלומר, שיכולה להימצא על ידי כל אדם. יצתה (יצאה) זו האבידה שנגרפה על ידי הנהר שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם, שהרי כרגיל היא טובעת בנהר ולכן היא נעשית הפקר, ואין חובה להחזירה.

ושואלים: ואידך [האחר], הא [אותה] הלכה של רבנאי מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] מ"ומצאתה" שנאמרה המלה בתוספת האות וא"ו, ו־"ו" יתירה זו באה ללמד הלכה נוספת זו.

ושואלים: ואידך [והאחר], הא [זה] שאמר ר' יוחנן מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר "ממנו", שהוא בא להדגיש ממנו בלבד ולא מכל אדם. ושואלים: ואידך [והאחר], מדוע איננו לומד מכאן? ומשיבים: "ממנו" כהדגשה במובן זה לא משמע ליה [אינה נשמעת לו], שאיננו סבור שאפשר לדייק מכאן בלימוד נוסף.

רבא אמר : פרוטה שהוזלה, כלומר, דבר שהיה שווה פרוטה והוזל במחירו איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] בין חכמים ור' יהודה. מאן דאמר [מי שאומר] שהלימוד הוא מ"אשר תאבד"איכא [יש] בכך משום אבידה, שהרי בשעת אבידה היה שווה פרוטה. ומאן דאמר [ומי שאמר] מ"ומצאתה"ליכא [אין] בכך משום מציאה, שהרי בשעת מציאה לא היתה שווה פרוטה.

ומקשים: והלא אף למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהלימוד הוא מ"אשר תאבד"הא בעינן [הרי צריכים אנו] שיהיה "ומצאתה", כלומר, שיהא זה דבר בעל ערך הראוי להיקרא מציאה, וליכא הלא אין כאן]!

אלא יש לומר להיפך: לענין פרוטה שהוקרה איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם], מאן דאמר [מי שאמר] ולמד מ"ומצאתה"איכא [יש כאן] חובה, שהרי בזמן מציאה הדבר היה שווה פרוטה, ומאן דאמר [ומי שאומר] שהלימוד הוא מ"אשר תאבד"ליכא [אין כאן].

ומקשים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהלימוד הוא מ"ומצאתה", הא בעינן [הרי צריכים אנו] גם שיתקיים בו "אשר תאבד" וליכא [ואין כאן], וכיוון שבשעת האבידה לא החשיב אותה בעליה, הריהי כהפקר ושייכת למוצא!

אלא יש לומר כי המחלוקת היא ביחס לדבר שהיה שווה פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. מאן דאמר [מי שאומר] שהלימוד הוא מ"אשר תאבד"איכא [יש כאן], שהרי גם בשעת האבידה וגם בשעת המציאה היה הדבר שווה פרוטה. ואולם מאן דאמר [מי שאומר] שהלימוד הוא מ"ומצאתה"בעינן דאית בה [צריכים אנו שיהיה בה] שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה. ובמקרה זה, כיון שבמשך זמן מסויים לא היה בחפץ כדי ערך מציאה — אין בו חובת השבת אבידה.

ד השאלה שהוזכרה קודם בדרך אגב, מובאת עתה לעיקרה ומבררים אותה לפרטיה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: זה שמשיבים אבידה אף על פי סימנין ואין צריך דווקא לעדות האם הוא דאורייתא [מן התורה הם] או רק דרבנן [מדברי חכמים]? ושואלים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, מה ההבדל למעשה]? הלא גם אם הם מדברי חכמים צריכים להחזיר אבידה בסימנים!

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר