אירכס ליה גיטא בי מדרשא [אבד לו גט שהוא היה שליח להביאו בבית המדרש] ומצאוהו. אמר למוצאים: אי סימנא [אם סימן] חשוב בעיניכם — אית [יש] לי סימן בגויה [בו], אי [אם] חשוב לכם שאכירנו בטביעות עינא [עין] שהוא הוא — גם זה אית [יש] לי בגויה [בו]. אהדרוה ניהליה [החזירו לו] את הגט. אמר: לא ידענא אי [אין אני יודע אם] משום סימנא אהדרוה ניהלי [הסימן החזירוהו לי] וקא סברי [וסבורים הם] שסימנין דאורייתא. אי [אם] משום טביעות עינא אהדרוה ניהלי [עין החזירוהו לי] ובמקרה זה לא לכל אדם מחזירים, ודוקא צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] שמאמינים לדיבורו שאומר שהוא מכיר. אבל איניש דעלמא [אדם סתם] — לא יחזירו לו, עד שיביא עדים או יתן סימן מובהק.

א גופא [לגופה של הלכה] שעסקנו בה, מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שנתן לה גט — יחזיר לאשה, אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ונדייק: בזמן שהבעל מודה מיהא [על כל פנים] יחזיר לאשה. ושואלים: וליחוש [ונחשוש] שמא כתב ליתן בחודש ניסן וזהו התאריך שבגט, ולא נתן לה אותו בפועל עד תשרי, ובינתיים אזל [הלך] הבעל זבין פירי [ומכר את פירות נכסי האשה] מניסן ועד תשרי כדין, שהרי כל עוד לא הגיע הגט לידה הריהי אשתו ופירות נכסיה שייכים לו, ואחר כך מפקא לגיטא [מוציאה האשה את הגט] שכתב בניסן ואתיא למטרף [ובאה לטרוף] מן הלקוחות את הפירות שקנו מן הבעל, ועושה היא זאת שלא כדין.

ומעירים: הא ניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי כיון שנתן עיניו (החליט) לגרשה וכתב גט, שוב אין לבעל פירות — שפיר [יפה] ואין קושי, שמשעת התאריך שבגט לא היתה לבעל רשות למכור את הפירות, ואם קנו ממנו — טורפת האשה כדין. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יש לבעל פירות עד שעת נתינה של הגט בפועל, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: כי אתיא למטרף אמרינן [כאשר באה האשה לטרוף מן הלקוחות אומרים אנו] לה: אייתי [הביאי] ראיה אימת מטא גיטא [מתי הגיע הגט] לידך, וכשתוכיחי שהגט ניתן לך בתאריך הכתוב בו — נחזיר לך.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה הדבר] משטרי חוב? דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסים — לא יחזיר, ואוקימנא [והעמדנו, הסברנו זאת] כשחייב מודה, ומשום החשש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וקא טריף [וטורף] מן הלקוחות שלא כדין.

ומדוע לא נאמר אף התם נמי ליהדר [שם גם כן שיחזיר] לבעל השטר וכי אתי למטרף נימא ליה [וכאשר יבוא לטרוף נאמר לו] אייתי [הבא] ראיה אימת מטא [מתי הגיע] שטר חוב לידך!

אמרי [אומרים]: אין הדבר דומה, הכא גבי [כאן אצל] גט אשה אתי [בא] הלוקח ותבעה, שהוא מעלה בדעתו שמא נמסר הגט שלא בזמן כתיבתו, אמר [אומר] הלוקח: האי דהדרוה ניהלה רבנן לגיטא [זה שהחזירו חכמים לה, לאשה, את הגט] הרי זה משום דלא תעגין ותיתיב [תעגן ותשב לבדה] ולא תוכל להינשא, ולא הקפידו בצד הממון שבדבר. השתא דקא אתיא למטרף [עכשיו שהיא באה לטרוף] ממני ולקחת ממני ממון — תיזל ותיתי [תלך ותביא] ראיה אימת מטא גיטא [מתי בא הגט] לידה.

הכא גבי [כאן אצל] שטר חוב לא אתי [יבוא] הלוקח ותבע [לתבוע] שלא יעלה על דעתו שיש צורך לבקש מבעל השטר ראיה, כי הוא סבור מדאהדרוה ניהליה רבנן [מכיון שהחזירו לו חכמים] את שטר החוב, פשיטא, למאי הלכתא אהדרוה ניהליה [פשוט, לאיזו הלכה, לאיזה ענין החזירו לו] — למטרף הוא [לטרוף בו], שמע מינה קמו רבנן במילתא, ומקמי דידי מטא שטרא לידיה [למד מכאן כי עמדו חכמים על הדבר, ומצאו שהוא צודק לפני שהגיע השטר לידו]. ומשום כך באמת אמרו חכמים שלא יחזירו שטר זה בלא ראיה.

ב שנינו במשנה כי שטרות שחרורי עבדים שנמצאו — אין מחזירים. תנו רבנן [שנו חכמים]: מצא אדם שטר שחרור בשוק, בזמן שהרב (האדון) מודה שנתנו לעבד — יחזיר לעבד, אין הרב מודה שנתן — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ושואלים: בזמן שהרב מודה מיהא [על כל פנים] יחזיר לעבד, ואמאי [ומדוע] יחזיר? ניחוש [נחשוש] שמא כתב ליתן לו שטר שחרור בניסן ולא נתן לו עד תשרי, ואזל עבדא [והלך אותו העבד] וקנה נכסין מניסן ועד תשרי, וכיון שהיה עבד הרי נכסים אלה הם של אדוניו, ואזיל הרב וזבנינהו [והלך האדון בעל העבד ומכרם] לאותם נכסים ומפיק ליה לשחרור [ומוציא העבד את שטר השחרור] שכתב בניסן וטוען שהנכסים היו שלו ולא של האדון, וקא טריף [ונמצא שהוא טורף] מן הלקוחות שלא כדין, שהרי באמת עדיין לא שוחרר אז, ובדין מכר האדון את הנכסים.

ומעירים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וכדעת אביי שאמר: עדיו בחתומיו זכין ליה [לו], שמיד עם חתימת השטר כבר נעשו העדים כמזכים כל תוקף האמור בשטר למקבלו, אם כן במקרה כזה שפיר [יפה], שבזמן כתיבת השטר זכה העבד בשחרור גם לפני שנמסר לידו השטר. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שחוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות, מאי איכא למימר [מה יש לומר], הרי כל עוד לא ניתן השטר אין העבד משוחרר, וחתימת העדים על השטר אינה מועילה לנו, שאין לחייב אדם שלא בפניו. ונמצא שיש כאן אפשרות של טריפה שלא כדין!

ומשיבים: דכי אתי למטרף [שכאשר יבוא לטרוף] אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: אייתי [הבא] ראיה אימת מטא [מתי הגיע] שטר השחרור לידך.

ג שנינו במשנה שאם מצא דייתיקי (שטרי צוואה), או שטרי מתנה וכו' לא יחזיר. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזו היא דייתיקי, שטר שכתוב בו מעין הדברים הללו: דא תהא למיקם [זו תהא לעמוד] ולהיות ראיה שאם מת האיש החותם על השטר, יהיו נכסיו לפלוני מתנה, ובכגון זה כל שטר כזה שכתוב בו "מהיום ולאחר מיתה" יקנה.

ומדייקים: אלמא [מכאן] אי כתיבא [אם כתוב] בשטר במפורש "מהיום ולאחר מיתה" הוא דקני [שקונה], ואי [ואם] לא כתוב בו כן — לא קני [אינו קונה]?!

אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר]: איזו היא מתנת בריא, כלומר, מתנה רגילה שהיא לענין הדין כמתנת שכיב מרע [חולה, גוסס], דלא קני [שאינו קונה] אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה בשטר המתנה "מהיום ולאחר מיתה".

לגוף ההלכה הזו שואלים: טעמא [הטעם דווקא] שאין מחזירים שטר כזה שלא אמר הנותן "תנו". הא [הרי] אם אמר "תנו" — נותנין.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: מצא דייתקאות (שטרי צוואה), אפותיקאות (שטרות של שעבוד קרקע מסויימת עבור חוב) ושטרי מתנות, אף על פי ששניהם מודים שנכתב השטר ונמסר — לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואילו כאן אמרנו שיחזיר!

אמר ר' אבא בר ממל: לא קשיא [אין זה קשה],