סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

דאי בעי מפקע ליה ושקיל [שאם ירצה מפקיע, קורע, אותו ולוקח]! ומשיבים: כאן מדובר בנסכא [בפיסות מתכת] ארוכות, וממילא כל עוד שלא יצאו כולן, לא קנה את החפץ ולא נתחייב בגניבה. ושואלים: וכיון דאיכא [שיש] לכיס שנצין (שרוכים) שהוא קשור בהם, הלא די לו במה שמפיק ליה [שמוציא אותו] עד שפומיה [פיו] יהיה בחוץ ושרי ושקיל [ויתיר את השרוכים ויטול] את הכסף שבתוכו בעוד השנצין עדיין אגידי מגואי [אגודים, מצויים בפנים, ברשות היחיד]! ומשיבים: יש לומר שמדובר כאן באופן דליכא [שאין] לכיס זה שנצין. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר באופן דאית ליה, ומכרכי עילויה [שיש לו שנצים, ואולם הם כרוכים עליו]. במחלוקת של חזקיה ור' יוחנן נחלקו גם אביי ורבא.

ומפרטים, וכן אמר רבא: לא שנו במשנה שפטור בהוצאה כזו אלא בקופה מלאה קישואין ודלועין, אבל מלאה חרדלחייב. אלמא קסבר [מכאן שהוא רבא, סבור] שאגד (חיבור) של כמה פריטים באמצעות כלי אחד — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] לאגד. ואביי אמר: אפילו כשהקופה מלאה חרדלפטור, אלמא קסבר [מכאן שהוא, אביי סבור] שאגד כלישמיה [שמו, נחשב] אגד. ומעירים: קם [עמד] אביי בשיטתיה [בשיטתו] של רבא, וקם [עמד] רבא בשיטתיה [בשיטתו] של אביי, ורמי יש להשליך, להקשות] מדברי אביי על דברי אביי עצמו, ורמי יש להשליך, להקשות] מדברי רבא על דברי רבא עצמו.

דאיתמר [שנאמר] כבר שנחלקו בענין זה: המוציא פירות לרשות הרבים, אביי אמר: אם היו ביד שלו וכך הוציאם, אף על פי ששאר גופו עדיין ברשות היחיד — חייב, לפי שאין אגד הגוף נחשב לאגד, ואולם אם הוציאם בכלי ומקצת הכלי עדיין בתוך רשות היחיד — פטור. ורבא אמר: אם הוציא בידפטור, כיון שידו נגררת ונחשבת להלכה כגופו, אבל בכליחייב, והרי זה היפך הדברים הקודמים!

ומשיבים: איפוך [הפוך את הגירסה] ואמור שרבא הוא שאמר שאם הוציא בידחייב. ומקשים לשיטה זו: והתנן [והרי שנינו במשנה]: פשט בעל הבית את ידו מרשות היחיד לחוץ לרשות הרבים, ונטל העני מתוכה חפץ או שנתן לתוכה דבר והכניס אותו בעל הבית — שניהן פטורין. נמצא שבהוצאת ידו בלבד לרשות הרבים אינו חייב! ומשיבים: התם [שם, במשנה] — היה זה למעלה משלשה טפחים מן הארץ ואינו נחשב כצמוד לארץ, ולכך אין זה נחשב כהנחה, ואולם הכא [כאן] — היה זה למטה משלשה טפחים, וכל שהוא בתוך שלושה טפחים לארץ הריהו כצמוד לה, ונחשב כהנחה.

א משנה המוציא בשבת הוצאה אסורה, בין שהוציא ביד ימינו בין בשמאלו, בין בתוך חיקו או על כתיפיוחייב. שכל אלה הן דרכים מקובלות בהוצאת חפץ, שכן בדרך זו היה משא בני קהת שהיו נושאים את כלי הקודש של המשכן במדבר, וכיון שכל מלאכות שבת נלמדות מן המשכן, לומדים אנו מהם לענין מלאכת הוצאה. אבל המוציא כלאחר ידו (כשהחפץ מצד גב ידו) או ברגלו או בפיו, וכן במרפקו, באזנו וכן בשערו וכן בפונדתו (חגורה חלולה) שהיה פיה למטה, או בין פונדתו לחלוקו, וכן בשפת חלוקו או במנעלו או בסנדלופטור על כל אלה, כיון שלא הוציא כדרך המוציאין.

ב גמרא אמר ר' אלעזר: המוציא משאוי (משא) מרשות היחיד לרשות הרבים אפילו למעלה מעשרה טפחים שהוא מעל תחומה של רשות הרבים — חייב, שכן היה משא בני קהת. ושואלים: ומשא בני קהת מנלן [מנין לנו] שהיה גבוה מעשרה טפחים? ומשיבים: דכתיב כן נאמר] במשא הלויים: "וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב ואת מיתריו לכל עבודתו" (במדבר ג, כו), ובפסוק זה מקיש [משווה] את המזבח למשכן, ולפיכך יש ללמוד מזה: מה משכן היה גובהו עשר אמות, אף המזבח היה גובהו עשר אמות, ויש להבין בדרך מיוחדת את המדה האחרת האמורה בגובהו של המזבח ("ועשית את המזבח... ושלש אמות קומתו". שמות כז, א).

ושואלים: ומשכן גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שכך היה גובהו? ומשיבים: דכתיב כן נאמר] "ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים עשר אמות ארך הקרש" (שמות כו, טו–טז), וכתיב [ונאמר] בהקמת המשכן: "ויפרש את האהל על המשכן וישם את מכסה האוהל עליו מלמעלה כאשר ציוה ה' את משה" (שמות מ, יט). ואמר רב: משה רבינו עצמו פרשו. מכאן אתה למד גובהן של לויים עשר אמות, שאם יכול היה משה בעצמו לעמוד ולפרוש את מכסה האוהל ודאי לא היה גובהו של משה עצמו פחות מעשר אמות, ומן הסתם היו כן גם שאר הלויים. וגמירי [ולמודים אנו] שכל טונא דמידלי [משא שמרימים] במוטות הריהו תילתא מלעיל, ותרי תילתי מלתחת [שליש מלמעלה בגובה קומת הנושא ושני שלישים מלמטה], ולפי זה אישתכח דהוה מידלי טובא [נמצא שהיה גבוה הרבה], שאם נשאו את המזבח במוטות היה מורם מן הקרקע לפחות שליש מעשר אמות, ושליש מעשר אמות הריהו עשרים טפחים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר ללמוד זאת מארון הברית, בלא להניח שהיו הלויים גבוהים משאר בני אדם. ששנינו שאמר מר [החכם]: הארון עצמו היה גובהו תשעה טפחים כמפורש בתורה וכפורת שעליו — טפח, הרי כאן עשרה. וגמירי [ולמודים אנו] שכל טונא דמידלי [משא שמרימים] במוטות הריהו תילתא מלעיל ותרי תילתי מלרע [שליש מלמעלה ושני שלישים מלמטה], ואם כן אישתכח [נמצא] שקצהו התחתון של הארון למעלה מעשרה טפחים הוה קאי [היה עומד, מצוי]. ושואלים: וליגמר [ושילמד] ממשה, ומדוע לא הספיקה לנו ההוכחה הראשונה?! ומשיבים: דילמא [שמא] משה שאני [שונה] היה משאר הלויים, שהוא היה גבוה בקומתו מהם, ששנינו שאמר מר [החכם]: אין השכינה שורה אלא על מי שהוא חכם גבור ועשיר ובעל קומה, והוא שהשכינה שרתה עליו היה צריך להיות גבה קומה.

ג אמר רב משום (בשם) ר' חייא: המוציא משאוי (משא) בשבת על ראשוחייב חטאת, שכן אנשי המקום הוצל היו עושין כן, שדרכם היתה לשאת משאות על ראשיהם. ושואלים: ואנשי הוצל רובא דעלמא [רוב העולם הם]?! ואף אם נוהגים כן במקום אחד, עדיין נחשבת הוצאה כזו לגבי כל העולם כהוצאה שלא כדרכה! אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר], שאמר רב משום ר' חייא: אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבתחייב, שכן בני עירו עושין כן. ושוב שואלים: ואף אם בני עירו עושים כן, ותיבטל דעתו אצל כל אדם אחר! שיחיד או קבוצה קטנה הנוהגים בדרך יוצאת מגדר הרגיל אין מחשיבים את נוהגיהם, אלא דנים לפי רוב בני אדם! אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר]: המוציא משוי על ראשופטור

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר