מאי [מה פירוש] "גובה את הכל"? הלא בסך הכל או מנה או מאתים הוא דאית [שיש] לה ולא יותר. ואם כן אין להוכיח מכאן לענין כתובת אלמנה.

ואלא תוכיח שאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה מדתני [ממה ששנה] רב חייא בר אמי: אשתו ארוסה שמתה, לא אונן [מתאבל עליה] ולא מטמא לה אם היה כהן, לפי שאיננה נחשבת עדיין כאשתו גמורה, וכן היא לא אוננת עליו ולא מטמאה לו אף אם אינה כהנת, אם אינה רוצה בכך. מתה היא — אינו יורשה, מת הוא — הרי היא גובה כתובתה.

אולם גם מכאן אין להוכיח הוכחה כולל, שכן דלמא [שמא] מדובר כאן בופן שכתב לה במפורש כתובה. וכי תימא [ואם תאמר] אם כתב לה מאי למימרא [מה יש לומר בכך] — אכן, לא בכך החידוש אלא במה שנאמר כי מתה אינו יורשה איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר].

אלא לא מכאן, כי אם אביי מגופה דמתניתין קא הדר ביה [של משנתנו חזר בו], ומשום דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] כי במקום שאין כותבין כתובה עסקינן [עוסקים אנו] שהגט היינו [זהו] כתובתה, אולם אטו [וכי] בגט מנה או מאתים כתיב ביה [כתוב בו]?

וכי תימא [ואם תאמר] כיון דתקינו רבנן למגבא לה כמאן דכתיב ביה דמי [שתיקנו חכמים לגבות בו כמי שכתוב בו נחשב], לטעון ולימא [שיטען ויאמר] פרעתי כבר.

וכי תימא דאמרינן ליה [ואם תאמר שאומרים אנו לו]: אי פרעתה איבעי לך למיקרעיה [אם באמת היית פורע לה היית צריך לקרוע אותו, את הגט], אמר לן [יכול הוא לומר לנו]: לא שבקתן [הניחה לי האשה], שהיא אמרה: בעינא לאנסובי ביה [רוצה אני להינשא בו], שאם תקרע את הגט לא אוכל להינשא, שלא תהיה בידי הוכחה שאני גרושה.

וכי תימא אמרינן ליה [ואם תאמר שאומרים אנו לו]: איבעי לך למיקרעיה ומכתב אגביה [היית צריך לקרוע אותו ולכתוב על גבו] כמו שכותבים בבית דין בנוסח זה: גיטא דנן [גט זה] שקרענוהו לא משום דגיטא פסולה [שגט פסול] הוא, אלא כי היכי [כדי] שלא תגבי ביה זמנא אחריתי [תגבה בו פעם אחרת]. ואולם אדם פרטי אינו יכול לכתוב כך, אלא בית דין בלבד, ואטו [וכי] כל מי דמגבי [שמגבה], משלם דמי כתובה בבי דינא מגבי [בבית דין הוא שמשלם]? ואם כן יכול היה לטעון שכבר שילם הכל. ואם נאמר במשנה שהיא מקבלת כתובתה, משמע שאין יכול לטעון פרעתי, משום שתקנת בית דין הרי היא כשטר חוב כתוב.

א משנה מצא אדם גיטי נשים ושחרורי עבדים, דייתיקי (שטרי צוואה), שטרי מתנה, ושוברין (קבלות על סכומים שניתנו) — הרי זה לא יחזיר. שאני אומר על כולם: אמנם כתובין היו, ונמלך עליהן בעליהן שלא לתנן. וכל עוד לא הוכח שניתנו אין להחזירם למי שנתנו לו.

ב גמרא מעירים: טעמא [הטעם], דווקא שאינו מחזיר משום החשש של נמלך שלא לתנן, הא אמר [הרי אילו היה אומר] החתום על השטרות האלה למוצאים "תנו" — נותנין, ואפילו אם היה הדבר לזמן מרובה לאחר שאבדו השטרות.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במקום אחר, ששנינו: שליח המביא גט לאשה, ואבד הימנו הגט, אם מצאו לאלתר [מיד] לאחר שאבד — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. משמע שגט שנמצא לאחר זמן רב אין המוצא מחזיר אותו, ומדוע כאן אומרים אנו שיחזיר ואין מחלקים בין מיד לזמן מרובה?

אמר רבה: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בגט שאמרנו שלא יחזיר אלא אם מצא כן מיד — הרי זה במקום שהשיירות מצויות ועוברים שם רבים, ויש לחשוש שמא איבד אדם אחר בעל שם דומה את הגט שלו. ואילו כאן ששנינו שאינו מחזיר, הרי זה מדובר במקום שאין השיירות מצויות, שבכגון זה אין לחשוש שמא נמצא מחזיר שטרו של אדם אחר.

ומעירים: ואפילו במקום שהשיירות מצויות — והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת כאשר ידוע לנו שאכן נמצאים שני אנשים ששמם שווה, כגון יוסף בן שמעון, הגרים בעיר אחת, ויש לחשוש שהגט שמצא היה גיטו של האחר.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שלא תמיד חוששים לאדם בעל שם דומה, אם כן קשיא [קשה] מדברי רבה על דברי רבה עצמם. שמסופר: ההוא גיטא דאשתכח בי דינא [גט אחד שנמצא בבית דינו] של רב הונא, דהוה [שהיה] כתוב ביה [בו] שהגט נכתב בשוירי מתא דעל רכיס נהרא [בעיר שוירי הנמצאת על הנהר רכיס]. אמר רב הונא: