הא מית ליה [הרי מת לו] כבר הלוקח, ואין הגזלן חושש עוד מן העלבון, ולא לשם כך חזר וקנה את השדה. ומאן דאמר [ומי שאומר] שהטעם הוא משום שניחא ליה דליקום בהמנותיה [נוח לו שיעמוד בנאמנותו] בהדי בני נמי ניחא ליה דליקום בהמנותיה [עם הבנים גם כן נוח לו שיעמוד בנאמנותו].

ומקשים: הבדל זה אין לו ממשות, שכן סוף סוף קרו ליה [יקראו לו] גם בני הלוקח "גזלנא" ["גזלן"] אם ילקח מהם השדה, ואם כן מות הלוקח אינו עושה הבדל!

אלא, יש לומר בדרך אחרת: איכא בינייהו דמית [יש ביניהם הבדל למעשה באופן שמת] הגזלן עצמו. מאן דאמר ניחא ליה לאיניש [מי שאומר שנוח לו לאדם] שלא לקריוהו [יקראו אותו] "גזלן", הא מית ליה [הרי מת לו כבר] ובניו יכולים לקחת את השדה לעצמם. ואולם למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה [לדעת מי שאומר שנוח לו לאדם שיעמוד בנאמנותו] הכי נמי [זה גם כן] אף על גב דמית, ניחא ליה דליקום בהמנותיה [אף על פי שמת, נוח לו עוד בחייו שיעמוד בנאמנותו] אף לאחר מותו!

ודוחים: סוף סוף קרו לבניה [יקראו לבניו]: "בני גזלנא" [גזלן] גם לאחר מותו, ואם חושש לכך — גם אחר מיתה הוא חושש.

אלא איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] באופן דיהבה [כשנתנה] הגזלן במתנה מתחילה ולא מכרה כלל. מאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה [מי שאומר שנוח לו שיעמוד בנאמנותו] מתנה נמי [גם כן] ניחא ליה דליקום בהמנותיה [נוח לו שיעמוד בנאמנותו]. מאן דאמר ניחא ליה [מי שאומר שנוח לו] שלא נקריוהו "גזלנא" [יקראוהו "גזלן"] — אמר ליה [יכול הוא לומר לו]: מאי גזלינא מינך [מה גזלתי ממך]? שאם נתתי לך מתנה ומתברר שאיננה שלי ונלקחה ממך — הרי מכל מקום אתה לא הפסדת דבר.

א בהרחבת הבעיה שהעלינו באדם שגזל שדה ומכרו, ואחר כך חזר ולקח את השדה מבעליו החוקיים, אומרים: פשיטא [פשוט לנו] כי אם זבנה [מכרה] הגזלן בינתיים לאדם אחר בנוסף לראשון שכבר מכר לו, או אורתה [הורישה], או יהבה [נתנה], את השדה, במתנה לאחר, ברור שלאו לאוקמה קמי [להעמידה לפני] הלוקח הראשון קא בעי [רצה], שהרי במכירה השניה הוכיח שאין דעתו להשאיר את השדה בידו, אלא מאחר ויש ללוקח הראשון תביעה — יתבע מן הגזלן, אבל השדה ישאר ביד הלוקח השני או מקבל המתנה.

וכן ברור לנו, שאם גזל את השדה מיד אחד ממורישיו ולאחר מכן מת הנגזל ונפלה ליה [לו] השדה לגזלן בירושה, כיון שירושה ממילא [מעצמה] היא, ולאו איהו קא טרח אבתרה [ולא הוא, הגזלן, שטורח אחריה], שאילו היה טורח ומחזר אחריה יש לומר שרצונו להעמידה ביד הלוקח, וכיון שנפלה לו בירושה בלא שיביע דעתו שרצונו בה טירחה והבעת רצון ממנו, ממילא אם ילקח השדה מן הקונה — אין לו כל טענה, אלא שיכול הוא עדיין לתבוע מן הגזלן.

אם היה בעל השדה חייב ממון לאותו גזלן ואחר שגזל ממנו את השדה גבי איהו [גבה הוא, הגזלן] את השדה הזה בחובו מבעליו, אז חזינא [רואים אנו], אי אית ליה ארעא אחריתי [אם יש לו, לבעל השדה שמכר לגזלן קרקע אחרת] ואמר הגזלן: האי בעינא [בקרקע זו במיוחד אני רוצה], נראה מכאן כי לאוקמה קמיה [להעמידה לפני] הלוקח קא בעי [הוא רוצה], ולכן הוא מחזר במיוחד אחרי זכות בשדה זה.

ואי לא [ואם אין] לו קרקע אחרת, בודאי זוזי [זוזים , כסף] הוא דבעי אפרועי [שרוצה להפרע ממנו] ואין לו כל כוונה להסדיר את קניינו של הלוקח.

אם יהבה נהליה [נתנה לו] בעל הקרקע הראשון את הקרקע במתנה לגזלן אחר שגזלה ממנו, פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא; חד [אחד מהם] אמר: מתנה דינה כירושה, דהא ממילא [שהרי מעצמה] היא באה לו. וחד [ואחד מהם] אמר: מתנה דינה כמכר. ומדוע — דאי לאו דטרח וארצי קמיה שאילו לא היה טורח ומתרצה לפניו] לא הוי יהיב ליה [היה נותן לו] אותה במתנה, להכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקום בהמנותיה [לכך טרח והתרצה לפניו כדי שיעמוד בנאמנותו], שיקבל את השדה, ויכול להשאר נאמן כלפי הלוקח ממנו.

ושואלים: ועד אימת ניחא ליה דליקום בהמנותיה [מתי נוח לו שיעמוד בנאמנותו] שאנו מניחים שלצורך זה עשה את הדבר? אמר רב הונא: עד שעת העמדה בדין, עד שעה שנלקח השדה מן הלוקח, ובא הלוקח ותבעו לגזלן בדין. שלאחר שהעמידו בדין מן הסתם אין הגזלן דואג עוד לשמו הטוב, שהרי הראה הלוקח שאין המוכר־הגזלן נאמן בעיניו.

חייא בר רב אמר: עד דמטא אדרכתא לידיה [שבא שטר רדיפה מבית הדין לידו], שעמד הגזלן בדין והפסיד ולא שילם מיד, והוציא בית הדין שטר המרשה ללוקח ליטול מנכסיו של הגזלן בכל מקום שימצאם. רב פפא אמר: עד דמתחלן יומי אכרזתא [שמתחילים ימי ההכרזה], שבאים ומוכרים את קרקעותיו במכירה פומבית.

ב כל הסוגיה הזו היתה מבוססת על דברי רב שהגזלן עשוי לנסות לפצות את הלוקח ולהעמיד את הקרקע ברשותו. ואולם על העיקרון המרכזי הזה מתקיף לה [מקשה על כך] רמי בר חמא: מכדי האי [הרי זה] הלוקח במאי קני להאי ארעא [במה קנה את הקרקע הזו] — בהאי שטרא [בשטר זה], שטר המכירה שנתן לו הגזלן, ואולם האי שטרא חספא בעלמא [שטר זה חרס בלבד] הוא, שאין לו כל ערך ותוקף חוקי, שהרי אין אדם יכול למכור דבר שאינו שלו, ואם כן לא היתה כאן בעצם כל מכירה ואין ללוקח בשדה כל זכויות!

אמר ליה [לו] רבא: תהא במאמינו, כלומר, נסביר את שיטת רב שמדובר כשאמר הקונה למוכר: הרי אני מאמין לך שאתה תסדר את הענין כראוי, בההוא [באותה] הנאה שלא קאמר ליה מידי [אמר לו דבר], לחקור לזכותו על הקרקע וקא סמיך עליה [וסמך עליו] בגלל זה טרח ומייתי ליה [והביא לו], וגמר בלבו ומקני ליה [והקנה לו], ומשום כך נעשה הממכר גמור לאחר זמן, כאשר הגזלן אכן מקבל זכות לקרקע זו.

מתיב [מקשה על כך] רב ששת ממה ששנינו: אם אמר אדם לחבירו: מה שאירש מאבא הרי הוא מכור לך", או שאמר לו "מה שתעלה מצודתי מכור לך" — לא אמר כלום לפי שאין אדם יכול להקנות לחבירו דבר שעדיין לא בא לעולם. ואולם אם אמר "מה שאירש מן אבא היום מכור לך", או שאמר "מה שתעלה מצודתי היום מכור לך" — דבריו קיימין. ואם כן, מובן מכאן כי אין תוקף מעכשיו לקניין הנעשה לאחר זמן, וכן הוא גם בנכס הגזול שגם אם קנאו, כיון שהיה הדבר לאחר זמן אין בכך כדי לקיים את המכירה!

אמר רמי בר חמא: הא גברא והא תיובתא [הרי האיש והרי קושייתו]! כלומר, הרי זו הוכחה נצחת, וקושיה חמורה לשיטת רב.

אמר רבא: גברא קא חזינא, ותיובתא לא קא חזינא [את האיש אני רואה, ואולם את הקושיה אינני רואה], כלומר, אינני סבור שהקושיה חמורה כל כך. ומדוע? — שיש לחלק כך: הכא סמכא דעתיה, והכא לא סמכא דעתיה [כאן במכר סומכת דעתו עליו וכאן בירושה אין סומכת דעתו עליו], ומדוע? — הכא [כאן] באומר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך סמכא דעתיה [כאן סומכת דעתו] של הקונה עליו דאזיל טרח ומייתי ליה כי היכי שיילך ויטרח ויביא לו כדי] שלא נקרייה "גזלנא" [יקרא אותו "גזלן"], הכא לא סמכא דעתיה [כאן בירושה אין דעתו סומכת] ואין נעשה קנין.

ומספרים: שלחוה, את הקושיה הזו לקמיה [לפני] רבי אבא בר זבדא כדי שיביע דעתו אם קושיה היא. אמר להו [להם]: זו אינה צריכה לפנים, כלומר, קושיה זו איננה צריכה תיקון שיביאוה לדיון לפנים בית המדרש, אלא היא הוכחה ניצחת כשלעצמה. בניגוד לכך אמר רבא לשיטתו: זו צריכה לפנים ולפני לפנים, כלומר, הריהי צריכה תיקון הרבה, כי כאמור אין הדברים דומים, שכן הכא סמכא דעתיה, והכא לא סמכא דעתיה [כאן סומכת דעתו וכאן אין סומכת דעתו].

ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] כגון זה שדנו דין כרב בפומבדיתא ואותביה [והקשו את הקושיה הזו]. אמר להו [להם] רב יוסף: זו אינה צריכה לפנים שקושיה חזקה היא. ואמר ליה [לו] אביי: צריכה לפנים ולפני לפנים, שכן הכא סמכא דעתיה, הכא לא סמכא דעתיה [כאן סומך את דעתו, כאן אינו סומך את דעתו].

כיון שהבאנו את הברייתא בענין הקנאת דבר שלא בא לעולם, שואלים: ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף], שבדבר שעתיד לבוא היום נקנה לו, ובדברים שעתידים לבוא לאחר זמן בלתי מוגדר איננו נקנה לו, הרי לכאורה אותו קושי עקרוני קיים בשני המקרים בשווה! ומשיבים: אמר ר' יוחנן: סיפא [הסוף] שנאמר בו "מה שאירש מאבא היום" כוונתו משום כבוד אביו, שכיוון שהוא סבור שאביו ימות היום הריהו רוצה ללוות כסף כדי להכין את הדברים הצריכים להלווייתו, ובוודאי נעשה הקניין בלב שלם. וכן "מה שתעלה מצודתי היום"