חדא הוא [קושיה אחת היא] בעצם, דחד טעם [שטעם אחד] הוא שהביא את רבי אלעזר לומר כן, שמשום דקאמר [שאמר] רבי אלעזר שהמחלוקת היא בשאין חייב מודה — הוא מתרץ הכי [היה מיישב, מסביר כך] את דברי רבי מאיר והכמים, ונדחו דבריו בנקודה זו.

וכן תיובתא [קושיה חמורה] היא לשמואל בתרתי [בשתי נקודות]: חדא [קושיה אחת] כפולה כר' אלעזר, דהא מוקי מתניתין [שהרי הוא מעמיד, מסביר, את משנתנו] בשאין החייב מודה וראינו שאינו כן.

וחדא [וקושיה אחת] נוספת, שאמר שמואל: מצא שטר הקנאה בשוק, שמפורש בו שהלווה מקנה את נכסיו למלוה משעת החתימה — יחזיר אותו לבעלים, ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] לפרעון, ואם כן הרי זו

תיובתא [קושיה חמורה] לדבריו אלה. דקתני הכא [ששנינו כאן]: אף על פי ששניהם מודים — לא יחזיר לא לזה ולא לזה, אלמא [מכאן] שחיישינן [חוששים אנו] לפרעון, וכל שכן הכא [כאן], בשטר הקנאה שלא מודה הלוה שהוא חייב, שבודאי חיישינן [חוששים אנו] לפרעון השטר.

א אמר שמואל: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] האומרים שגובה מנכסים משועבדים אף כשאין בשטר אחריות מפורשת? — סברי [סבורים הם] שאחריות טעות סופר הוא. כלומר, שטר הלואה שלא נכתב בו בטחון זה של אחריות נכסים, מן הסתם היתה זו רק טעותו של הסופר שהשמיט את הדבר שבודאי אין אדם מלוה כסף בלא לקבל בטחונות להחזרת החוב.

אמר ליה [לו] רבא בר איתי לרב אידי בר אבין: ומי [והאם] אמר שמואל הכי כך] שאחריות טעות סופר? והאמר [והרי אמר] שמואל: שבח, שפר ושעבוד — צריך לימלך! שכאשר כותב סופר שטר על מכירת שדה צריך הוא לשאול את המוכר האם לכתוב במפורש שאם יתברר ששדה זה היה משועבד כבר וילקח מן הקונה, שישלם את כל השבח שישביח הקונה בשדה, ותשלום זה ישלם לו מן השפר (המובחר, עידית) שבנכסיו, וכן שהוא משעבד את כל נכסיו להיות אחראים למכירה זו.

הרי ששמואל עצמו סבור שאחריות אינה נכתבת בכל שטר, ואם כן לימא [האם לומר] כי מאן [מי] שאמר הא [דבר זה] לא אמר הא [דבר זה]? ושמא מחלוקת היא בין מוסרי שמועותיו של שמואל?

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמר שמואל "אחריות טעות סופר" הוא בשטר הלואה, דלא יהיב אינש זוזי בכדי [שאין אדם נותן כסף חינם] וכשמלוה, רוצה הוא שיובטח לו הפרעון. ואילו כאן שאמר שאחריות היא דבר שצריך הסופר לשאול אם בכלל לכתוב הוא במקח וממכר וקניית קרקעות, דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה [שעשוי אדם לקנות קרקע ליומו, ליום אחד], שייתכן שהקונה מוכן לקבל על עצמו את הסיכון שהקרקע הזו משועבדת כבר, אלא שהוא חושב כי יוכל להרויח מן השדה עד שיתברר הדבר.

וראיה לתירוץ זה, כי ההיא [כמו אותו מעשה] דאבוה בר איהי זבין עליתא מאחתיה [קנה עליית־גג מאחותו], אתא [בא] בעל חוב של אחותו טרפא מיניה [ולקחה ממנו], אתא לקמיה [בא לפני] מר שמואל לתבוע מאחותו. אמר ליה שמואל: האם כתבה לך אחריות על מכירה זו? אמר ליה: לא. אמר ליה [אמר לו] שמואל לאבוה בר איהי: אם כן, זיל לשלמא [לך לשלום] שאין לעשות דבר בענין זה. אמר ליה אבוה בר איהי לשמואל: והא מר הוא דאמר [והרי אדוני הוא שאמר] אחריות טעות סופר הוא, ואף כאן נאמר, שהאחריות הריהי כאילו כתובה בשטר! אמר ליה [לו] שמואל: הני מילי [דברים אלה שאמרתי] הם בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר — לא אמרתי, דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה [שעשוי אדם שיקנה קרקע ליומו].

ב אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, ובא בעל חוב של ראובן וקא טריף ליה מיניה [ורוצה לטרוף את השדה ממנו, משמעון] מפני שיש לו עליו שעבוד קודם, דינא [דין] הוא דאזיל [שהולך], יכול ללכת ראובן ומשתעי דינא בהדיה [ולדבר עמו בדין] ולהתווכח עם בעל החוב ביחס לזכותו על הנכס, ולא מצי אמר ליה [ואינו יכול בעל החוב לומר לראובן]: לאו [לא] בעל דברים דידי את [שלי אתה], שהרי את הנכס כבר מכרת לשמעון, ולי אין עכשיו כל משא ומתן אתך, אלא עם המחזיק בנכס שהוא שמעון, ושמעון מצדו יכול לתבוע אותך לדין. ומדוע? דאמר ליה [שאומר לו] ראובן לבעל חובו: דמפקת מיניה, עלי דידי הדר [מה שאתה מזציא ממנו הלא יחזור אלי] כיון שמכרתי את השדה באחריות, ואין אתה יכול לומר שאין אני נוגע בדבר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר אביי: אפילו מכר ראובן לשמעון שלא באחריות נמי [גם כן] יכול ראובן לומר שהוא צד, דאמר ליה [שאומר לו] ראובן לבעל החוב: לא ניחא [נוח] לי דליהוי [שתהיה] לשמעון תרעומת עלי שמכרתי לו דבר שאין הוא יכול להחזיק בו.

ועוד אמר אביי בדינים דומים: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין, כלומר, התחילו לבוא עוררים הטוענים לבעלותם על שדה זה, עד שלא החזיק בה שמעון בשדה על ידי פעולה הקובעת את התחלת קניינו בשדה,