במיני מתיקה שנו, הואיל וראויין להצטרף יחד למתק קדירה. ומכאן נדייק: טעמא דחזו [הטעם דווקא כשהיו ראויים] למתק את הקדירה בכולם כאחד, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] — לא מצטרפים, והרי שתבלינים כרגיל אינם מצטרפים לשיעור אחד! ומשיבים: הכא נמי חזו למתק [כאן גם כן, במשנתנו מדובר באופן שראויים למתק].

א שנינו במשנה שקליפי אגוזין וקליפי רמונים סטיס ופואה, שיעורם להוצאת שבת — כדי לצבוע בהם בגד קטן. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדברים אלה ממה ששנינו במקום אחר: המוציא בשבת סמנים שרויין, שיעורם לענין הוצאה — כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא (כמות קטנה של צמר שהאורג נותן בקנה האריגה שלו לדוגמא בלבד), והרי שאין צורך שיהא בהם כדי צביעת בגד קטן! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה], שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה: בסימנים שרויים די בשיעור קטן יותר, לפי שאין אדם טורח לשרות מלכתחילה סממנים לצבוע בהן דוגמא לאירא, אלא לצורך בגד חשוב יותר. ואולם סממנים שהם כבר שרויים ומוכנים שיעורם קטן בהרבה, ודי שיהא בו כדי צביעת דוגמה לאירא.

ב במשנה הוזכרו חמרי כביסה שונים, וביניהם מי רגלים, ובגמרא מבארים את מהותם של החומרים המוזכרים. תנא [שנה] החכם בברייתא: כשהוזכרו מי רגלים במשנה, לא הזכירו אלא את מי רגלים עד שהם בני ארבעים יום, שלאחר מכן פגה חמיצותם ואינם ראויים עוד לשימוש. על נתר שהוזכר במשנה תנא [שנה] החכם בברייתא: המדובר בנתר אלכסנדרית (הבא מאלכסנדריה) ולא נתר של המקום הנקרא אנפנטרין, שטיבו שונה. ועל בורית שהוזכרה במשנה אמר רב יהודה: זה חול. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הבורית והחול, וכיון שנזכרים הם בנפרד, הרי שהם שונים זה מזה! אלא יש לומר: מאי [מהי] בורית — כבריתא [גופרית].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בענין הצמחים שנאסרו לשימוש בשביעית, שהוסיפו עליהן את החלביצין, ואת הלעינון, והבורית, והאהל. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] לומר שבורית היא כבריתא [גפרית], כבריתא מי איכא [גפרית האם ישנה] בדיני שביעית?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: זה הכלל, כל שיש לו עיקר (שורש) וצומח — יש לו שביעית, ושאין לו עיקר — אין לו שביעית! אלא מאי [מה פירוש] בורית — היא אהלא [אהל]. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: והבורית ואהלא, וכיון שנזכרים הם בנפרד, הרי שהם שונים זה מזה! אלא יש לומר כי תרי גווני אהלא [שני סוגים של אהל] יש, ואחד מהם הוא הקרוי "בורית".

ועל קימוליא המוזכרת במשנה אמר רב יהודה: זהו החומר הנקרא שלוף דוץ. על אשלג שהוזכר במשנה אמר שמואל: שאילתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים] מהו אשלג, ואמרו לי ש"שונאנה" שמיה [שמו], ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא [ונמצא בצידפי המרגליות ומוציאים אותו בשיפוד של ברזל].

ג משנה שיעור פלפלת לאיסור הוצאת שבת — כל שהוא, וכן עטרן כל שהוא. מיני בשמים ומיני מתכות — כל שהן. מאבני המזבח ומעפר המזבח, וכן רקבובית הספרים הבאה כתוצאה מחרק המקק הפוגע בספרים של קודש, ומקק מטפחותיהם של הספרים שיעורם בכל שהוא. וטעמו של דבר, שמפני הקדושה שבהם מצניעין אותן לגונזן ולכן חשיבותם אף בשיעור קטן ביותר. ר' יהודה אומר: אף המוציא בשבת משמשי עבודה זרה, שיעורם כל שהוא, שנאמר: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח) וכיון שאף חלק קטן ביותר מהם אסור בשימוש, וחובה לבערו, חשיבותו בכל שהוא.

ד גמרא שואלים: פלפלת בשיעור כל שהוא למאי חזיא [למה היא ראוייה]? ומשיבים: לריח הפה, שהיא מפיגה אותו. עיטרן בשיעור כל שהוא למאי חזיא [למה הוא ראוי]? — לרפואה לצילחתא [כאב ראש]. שנינו במשנה ששיעור מיני בשמים להוצאת שבת — כל שהן. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אף המוציא בשבת דבר שיש בו ריח רע שמשתמשים בו לצורך רפואה וכיוצא בה, שיעורו — כל שהוא. שמן טוב של בושם שיעורו — כל שהוא. ארגמן — כל שהוא. ובתולת הוורד (ניצן של פרח הורד), שיעורה להוצאת שבת — אחת.

שנינו במשנה ששיעור מיני מתכות להוצאת שבת — כל שהן. ושואלים: כל שהן למאי חזו [למה הם ראויים], ומדוע תיחשב זו להוצאה? תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: שכן כמות ברזל קטנה ביותר ראוי לעשות ממנה דרבן (מסמר) קטן. וכיון שנידון כאן שיעור מתכות לענין הוצאת שבת, מזכירים דיון כיוצא בזה לדיני הקדשות.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: האומר "הרי עלי ברזל "שאתן כתרומה למקדש, ולא פירש שיעור מסויים, אחרים אומרים: לא יפחות מלתת להקדש כשיעור מאמה על אמה. ושואלים: למאי חזיא [למה ראויה] פיסת ברזל זו? אמר רב יוסף: לכלייא עורב, שהיה גג ההיכל מצופה טבלאות ברזל ובהן מסמרים, כדי שלא ישבו העורבים על הגג. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אותם דברים בסגנון שונה במקצת, אחרים אומרים: לא יפחות משיעור הראוי לכלייא עורב. וכמה הוא שיעור זה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. המנדב נחשת, לא יפחות משיעור השווה מעה כסף. תניא [שנויה ברייתא] ר' אליעזר אומר: לא יפחות מצינורא (כעין מחט ארוכה) קטנה של נחשת. ושואלים: למאי חזיא [למה היא ראויה] במקדש? אמר אביי: שמחטטין בה ומנקים את הפתילות שבמנורה ומקנחין בה את הנרות.

ה שנינו במשנה את שיעור הוצאתם של רקבובית הספרים שנעשתה כתוצאה ממקק ספרים ומקק מטפחת. אמר ר' יהודה: מיני החרקים הללו, מקק דסיפרי [של ספרים], וכן החרק הקרוי תכך דשיראי [של משי], ואילא דעינבי [של ענבים], ופה דתאני [של תאנים], והה דרימוני [של רימונים] — כולהו סכנתא [כולם סכנה] לבולע אותם. וכעין זה מסופר: ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה [תלמיד אחד שהיה יושב לפני] ר' יוחנן, הוה קאכיל תאיני [והיה אוכל תאנים]. אמר ליה [לו] אותו תלמיד לר' יוחנן: רבי, וכי קוצין (קוצים) יש בתאנים? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: קטליה [הרגו] פה לדין [את זה], שהתולעת שהיתה בתאנה מנקבת עתה את גרונו של אותו תלמיד.

ו משנה המוציא בשבת קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה, שהרוכל נושא בסלו מינים רבים של בשמים ותכשיטים — אינו חייב אלא חטאת אחת, כיון שהכל הוא הוצאה אחת בלבד. המוציא זרעוני גינה, שיעורן להוצאת שבת — פחות מכגרוגרת. ר' יהודה בן בתירה אומר: די בחמישה זרעונים.