תשפך הכל, ובית הלל אומרים: אינו צריך לשפוך, אלא תעשה זילוף. אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: אני אכריע, בשיטה ממוצעת: אם נטמאה חבית יין התרומה בבית — תעשה זילוף, שיכול להשתמש בה מיד לכך, ובשדה שצריך למשך זמן כדי להעבירה, ויש לחשוש לתקלה — תשפך הכל.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להכריע ביניהם באופן אחר: ביין ישן — תעשה זילוף, ובחדש שצריך להמתין הרבה עד שיקבל ריח טוב ויהיה ראוי לזילוף — תשפך הכל. אמרו לו: אין סומכים עליך בזה כי אין הכרעה שלישית מכרעת. שהכרעה כזו, שיש בה נימוק חדש שלא הוזכר במחלוקת הבסיסית — אין סומכים עליה. ומכל מקום רואים שיש מחלוקת תנאים אם חוששים לתקלה, שמא ישתה ממנה במשך הזמן או לא.

א שנינו במשנה שאף שהשופך את יינו להציל את דבשו של חבירו — אין לו אלא שכרו, ואם אמר לו: "אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי "— חייב לתת לו. ושואלים: אמאי [מדוע] חייב בעל הדבש לתת לו? ונימא ליה [ושיאמר לו]: משטה הייתי אני בך! כלומר, לא התחייבתי ברצינות, אלא רק כדי שתציל את דבשי, ואיני משלם לך אלא את המגיע לך — שכרך בלבד.

מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא]: הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, והוא, כמובן, ממהר לעבור את הנהר, אמר לו לבעל המעבורת: טול דינר שהוא סכום גבוה מאד עבור העברת אדם במעבורת את הנהר, והעבירני את הנהר, והעבירו — אין לו אלא שכרו הרגיל, ואינו יכול לתבוע ממנו דינר. אלמא [מכאן יוצא] שאמר ליה [שיכול לומר לו]: משטה אני בך, הכא נמי [כאן גם כן] לימא ליה [שיאמר לו] בעל הדבש לבעל היין: משטה אני בך!

ומשיבים: הא לא דמי [אין זה כלומר, דין משנתנו דומה] אלא לסיפא [לסופה של אותה ברייתא] שכך שנו בה: ואם אמר לו "טול דינר זה בשכרך והעבירני" — נותן לו שכרו משלם.

ויש לשאול: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה תחילת הברייתא ובמה שונה סופה]? אמר רמי בר חמא: בסוף הברייתא מדובר לא בבעל מעבורת העוסק תדיר בכך, אלא בצייד (דייג) השולה דגים מן הים, ואמר ליה [לו] הדייג לבורח מבית האסורים: אפסדתני כוורי בזוזא [הפסדת לי דגים בשווי זוז, דינר] כשנתבטלתי מעבודתי כדי להעבירך, ולכן מגיע לו דינר זה בשכרו. וכל שכן הדין כן במשנתנו שהלה שופך את יינו ומפסידו כדי להציל את דבשו של חבירו.

ב שנינו במשנה: שטף נהר את חמורו ואת חמור חבירו, החמור שלו יפה (שווה) מנה (מאה דינרים) ושל חבירו שווה מאתיים, והציל את חמור חבירו, אם התנה איתו מראש שישלם לו תמורת חמורו — מקבל ממנו את דמי חמורו. ומעירים: וצריכא [וצריך] לשנות במשנה גם דין זה, למרות שלכאורה הוא זהה לדין הקודם השנוי במשנה בדבש וביין. משום דאי אשמעינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את ההלכה הראשונה], היינו אומרים: דווקא התם [שם] הוא הדין כן דכי [שכאשר] פירש בעל היין שעל מנת כן הוא עושה יהיב ליה [נותן לו בעל הדבש] דמי כוליה [הכל], משום שבידים קא פסיד [הוא מפסיד], שהרי שופך את יינו שלו ומפסידו, אבל הכא [כאן] בשטיפת נהר את החמור שממילא נגרם הנזק לחמורו, ולא בא על ידי מעשהו שלו, נימא [נאמר] שאין לו אלא שכרו.

ולהיפך: ואי אשמעינן סיפא [ואם היה משמיע לנו רק את הסוף], כלומר, בדין החמור, הייתי אומר: הכא [כאן] הוא דבסתמא [שבסתם] אין לו אלא שכרו, משום שממילא, שבא הדבר מעצמו, אבל התם [שם] ביין ודבש, שבידים הפסיד את שלו, אימא [אמור] שאפילו בסתמא יהיב ליה [בסתם, בלא התנייה מפורשת, נותן לו] דמי כולה, על כן צריכא [צריך] לשנות במשנתנו שייאמרו שני המקרים.

בעא מיניה [שאל אותו] רב כהנא מרב: ירד בעל החמור הזול להציל את החמור היקר, על תנאי שיתן לו בעל החמור היקר דמי חמורו, ובינתיים עלה חמורו שלו מאליו, מהו הדין? האם צריך בעל החמור היקר לשלם לו דמי חמורו, או יכול לומר לו: הרי לא הפסדת, וקיבלת את שלך? אמר ליה [לו] רב בתשובה: משמיא רחימו עליה [מן השמים ריחמו עליו] על המציל, אבל מה שהתנה איתו בעל החמור היקר — צריך לשלם.

ומוסיפים: כי הא [כמו מעשה זה] שרב ספרא הוה קא אזיל בשיירתא [היה הולך בשיירה], וכל עוד היו הולכים לוינהו ההוא ארי [ליוה אותם אריה אחד]. כל לילא קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו וקא אכיל [כל לילה היו שולחים לו חמור של אחד מהם והיה אוכל אותו] כדי שלא יתנפל האריה על השיירה, כי מטא זמניה [כאשר הגיע זמנו] של רב ספרא לתת את חמורו, שדר ליה חמרא [שלח לו לאריה חמור] ולא אכליה [אכלו], קדים [הקדים] רב ספרא וזכה ביה [בו לעצמו מחדש].

לגופו של מעשה אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: למה היה ליה למיזכי ביה [לו, לרב ספרא, לזכות בו]? נהי דכי אפקריה [אם אמנם שהפקיר אותו] — אדעתא [על דעת] האריה אפקריה [הפקיר אותו], ואולם אדעתא דכולי עלמא [על דעת שיהא של הכל] לא אפקריה [הפקיר אותו], ואם כן שלו הוא! אמר ליה [לו]: רב ספרא לרווחא דמילתא [לרווח הדברים] הוא דעבד [שעשה], כלומר, באמת מצד הדין לא היה זקוק לכך, אבל כדי שלא יבואו לטעון כנגדו עשה מעשה של זכייה.

ועוד על דין משנתנו בעא מיניה [שאל אותו] רב מרבי: אם ירד להציל את חמור חבירו ולא הציל, מהו דינו? אמר לו: וכי זו שאילה? ברור שלא מגיע לו, ואין לו אלא שכרו (שכר עבודתו).

איתיביה [הקשה לו] רב ממה ששנינו: השוכר את הפועל