דמינח ניחא [שנוח] לה בכל דהו [שהוא] ואף אם היתה יודעת שאולי תיזקק לאותו יבם היתה מתקדשת. כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש ככלל, שגור הוא בפי הנשים לומר: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [טוב לשבת בשניים, כלומר, בנישואין מלשבת אלמנה], שעדיף לאשה להיות עם גבר כלשהו מאשר להיות בבדידות.

א שנינו במשנה: נתן את הכסף למשמרת יהויריב ואת האשם למשמרת ידעיה שאחריה, יצא. ואם נתן אשם למשמרת יהויריב וכסף למשמרת ידעיה, אם קיים האשם — יקריבוהו בני ידעיה, ואם לא — יחזור ויביא אשם אחר. ומביאים מחלוקת תנאים בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נתן אשם למשמרת יהויריב וכסף למשמרת ידעיה — יחזיר כסף אצל אשם, למשמרת שנתן לה את האשם, כלומר, למשמרת יהויריב, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: להיפך, יחזיר אשם אצל כסף, ובני ידעיה יקריבו את האשם.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] דיהיב ליה [שנתן לו] אשם ליהויריב במשמרתו של יהויריב, בזמן שהיה יהויריב במשמרתו, וכסף לידעיה במשמרתו של ידעיה, אם כן זה זכה בשלו וזה זכה בשלו! ומדוע יוציאו מהם את מה שזכו בו?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דיהיב [שנתן] אשם ליהויריב במשמרתו של יהויריב, וכסף לידעיה גם כן במשמרתו של יהויריב, ובכך נחלקו. ר' יהודה סבר [סבור]: כיון דלאו [שאין] זו משמרת של ידעיה היא ונטלו מה שאינם זכאים לו — את ידעיה קנסינן ליה [אנו קונסים], הלכך [משום כך] יחזיר משמרת ידעיה הכסף שאצלו אצל אשם הנמצא במשמרתו של יהויריב. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: שלא כדין הוא עבוד [עשו] בני יהויריב שקיבלו אשם מקמי [לפני] שקיבלו כסף, שהרי צריך קודם לקבל את הגזילה ואחר כך את האשם, הלכך לדידהו קנסינן להו [משום כך אותם אנו קונסים], ויחזור אשם שבידיהם אצל כסף שבידי ידעיה.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: לדברי ר' יהודה הסבור שאם נתן אשם לבני יהויריב וכסף לבני ידעיה בזמן משמרת יהויריב, יחזור הכסף לבני יהויריב, אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם קודם שהגיע לידם הכסף מידי ידעיה, יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה שהכסף בידם, וזכו הללו בני יהויריב במה שבידן (באותו אשם שהקריבו).

על כך אמרי [אומרים] בשאלה: למאי חזי [למה ראויה] זכיה זו? הלא אשם פסול הוא, שהלא הביאוהו שלא כראוי, וכולו נשרף! אמר רבא: הכוונה היא לעורו, שעל כל פנים בעורו זוכים בני יהויריב.

ועוד תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: לדברי ר' יהודה, אם קיים עדיין האשם, שלא הקריבוהו בני יהויריב — יחזיר אשם אצל כסף ויקריבוהו בני ידעיה.

ותוהים: והא [והרי] ר' יהודה יחזיר כסף אצל אשם אית ליה [יש לו, כך הוא סבור]! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דנפק [שיצאו] משמרתו של יהויריב ולא תבעו את הכסף ממשמרת ידעיה, והא קא משמע לן דאחולי אחילו גבייהו [ודבר זה השמיע לנו שמחלו להם בני יהויריב את הכסף], ומעתה, צריכים הם לתת את האשם שבידיהם לבני ידעיה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], אמר רבי: לדברי ר' יהודה, אם קיים עדיין האשם — יחזור כסף אצל אשם. ותוהים: פשיטא, הכי אית ליה [פשוט, כך יש לו], הרי כך ר' יהודה אומר בפירוש ומה חידש רבי!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דנפיק [שיצאו] משמרתם דהני ודהני [של אלה ושל אלה] ולא תבעו שניהם אלה מאלה, מהו דתימא אחולי גבי הדדי [שתאמר מחלו זה לזה] וישאר הכסף אצל בני ידעיה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דאמרינן [שאנו אומרים]: כיון שלא תבעי [תבעו] בני ידעיה מבני יהויריב את האשם לאחר שיצאו בני יהויריב, ואינם מממשים את זכותם, להדרו ברישא [שיחזרו לתחילה] ויחזור הכסף אצל האשם — לבני יהויריב.

ב שנינו במשנה: שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו — יצא, אבל אם מביא קרבן אשם תחילה — לא יצא. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רבא, שאמר קרא [הכתוב]: "האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו" (במדבר ה, ח), מכלל הדברים אתה למד שהכסף צריך להיות מושב ברישא [בתחילה] שכפי שדייקו לעיל "אשם" הוא הגזל, והוא נזכר תחילה בפסוק ואחריו נזכר קרבן האשם.

אמר ההוא מרבנן [אחד החכמים] לרבא: אלא מעתה, לפי שאתה מפרש ש"מלבד" פירושו מה שבא אחר כך, אם כך הכתוב בענין קרבן מוסף: "מלבד עלת הבקר" (שם כח, כג) שהוא קרבן התמיד של שחר, הכי נמי [כך גם כן] תפרש מכלל שמוספין מקריבים ברישא [בראש] לפני תמיד של שחר?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מנין שלא יהא דבר קודם להקרבת תמיד של שחר? — תלמוד לומר: "וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים" (ויקרא ו, ה), ואמר רבא: "העולה" בהדגשה — היא עולה ראשונה, וכוונתו לתמיד של שחר!

אמר ליה [לו] רבא: אני איני לומד מן המלה "מלבד", אלא אנא [אני] מ"אשר יכפר בו" (במדבר ה, ח) נפקא ליה [יוצא לו] הדבר, שנאמר בלשון עתיד, לומר שלאחר מכן יכפר בקרבן, ועדיין בזמן שמשיב את האשם (הגזל) לא כיפר אותו איל.

ג שנינו במשנה: נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש — הריהו יכול להקריב את קרבן האשם, לפי שאין החומש מעכב. ומבררים את מקורו של דין זה. תנו רבנן [שנו חכמים] בענין אשם מעילה, שמביא מי שמעל בקודש, כלומר, שנהנה מן ההקדש שלא כדין, בנוסף לשווי ההנאה מן ההקדש, וחומשו: מנין שאם הביא מעילתו (שווי מה שנהנה מן ההקדש), ולא הביא קרבן אשמו, או שהביא אשמו ולא הביא מעילתו, שלא יצא?

— תלמוד לומר: "באיל האשם ונסלח לו" (ויקרא ה, טז). ללמד שהסליחה והכפרה היא לאחר שיביא "איל" — קרבן, ו"אשם" — כסף המעילה.

ומנין שאם הביא קרבן אשמו עד שלא (לפני) הביא מעילתו, שלא יצא? — תלמוד לומר: "באיל האשם", וה"א הידיעה מורה שזהו האשם בכבר שכבר הביא, ללמד שכסף המעילה קודם.

יכול כשם שאיל ואשם מעכבים, כך חומש מעכב? תלמוד לומר: "באיל האשם ונסלח לו", לומר: איל ואשם מעכבים בהקדש, ואין חומש מעכב.

ומוסיפים לברייתא: וילמד הקדש (דין מעילה) מהדיוט (מדין גזל הגר) ודין הדיוט מהקדש. כיצד?

הקדש מהדיוט: מה "אשם" דהתם [ששם] שכתוב בהדיוט כוונתו הקרן (וכמבואר לעיל בבא קמא קי,א), אף אשם דהכא [שכתוב כאן] במעילה כוונתו קרן, סכום הכסף עצמו. ונלמד הדיוט מהקדש: מה בהקדש אין החומש מעכב, אף בהדיוט נמי [גם כן] אין החומש מעכב.