ואם היה זקן או חולה שקשה לו לעבוד בעצמו, ואף אינו יכול לאכול ממנה — נותנה להקרבה לכל כהן שירצה ואף שאינו באותו משמר, ועבודתה ועורה לאנשי משמר.

ומבררים: האי [זה] אותו זקן או חולה, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי דמצי עביד [אם שהוא יכול לעשות] עבודה של הקרבה — עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה [גם כן יהיו שלו], ואי דלא מצי עביד [ואם שאינו יכול לעשות] עבודה — שליח היכי משוי [איך יכול למנות], שאמרה הברייתא שנותנה לכל כהן שירצה? ולכאורה הכל צריך להיות שייך לכהנים שבאותו משמר!

אמר רב פפא: מדובר כאן שיכול לעשות עבודה על ידי הדחק, ולכן: עבודה דכי עביד ליה [שכאשר עושה הוא] על ידי הדחק בכל אופן נחשבת עבודה היא, ומשום כך משוי [ממנה] שליח לצורך זה, אבל אכילה אין דינה כן, משום דכי אכיל [שכאשר אוכל] על ידי הדחק אכילה גסה היא, כלומר, הריהי אכילה שאינה נקראת אכילה ראויה, ואכילה גסה לאו [לא] כלום הוא, ומשום הכי [כך] עבודתה ועורה לאנשי משמר.

ובענין דומה אמר רב ששת: אם היה כהן טמא במשמר שזכה בקרבן צבור להקריבו — הריהו נותנה את בהמת הקרבן לכל מי שירצה מבין אנשי המשמר, ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אי דאיכא [אם שיש] כהנים טהורים במקום, טמאים מי מצו עבדי [האם הם יכולים לעשות] את עבודת ההקרבה ואף לא למנות שליח על כך? ואי דליכא [ואם שאין] טהורים אלא כולם טמאים, הרי אף שקרבן ציבור קרב במקרה כזה מדוע עבודתה (בשרה) ועורה לאנשי משמר? הא [הרי] טמאים נינהו [הם] ואף שיכולים הם להקריבו הרי הם לא מצו אכלי [יכולים לאכול]!

אמר רבא, מדובר באופן שכל הכהנים הראויים לעבודה טמאים, ובאשר לבשרה ועורה אימא [אמור] כך: אלו יינתנו לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר, שאף על פי שאין כהנים בעלי מומים רשאים לעבוד ולכן נעשית ההקרבה בכהנים טמאים, מכל מקום יכולים כהנים בעלי מומים לאכול בטהרה.

ובענין דומה אמר רב אשי: אם היה כהן גדול אונן (ביום הראשון לאבלו, שמת אחד מקרוביו) ויש לו בהמת קרבן להקריב לעצמו — נותנה להקרבה לכל כהן שירצה, ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב אשי בכך? הלא תנינא [שנינו כבר]: כהן גדול מקריב קרבנות כאשר הוא אונן, ואינו אוכל בעודו אונן, ואינו חולק בקודשים לאכול לערב, ומשום שמקריב בעצמו — יכול ליתנו לכהן אחר, ומשום שאינו יכול לאכול — אם כן אין לו זכות באכילה.

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי חס רחמנא עליה [כאשר חסה התורה עליו] על כהן גדול והרשתה לו לעבוד בעודו אונן — לקרובי [להקריב] הוא בעצמו, אבל לשוויי [למנות] שליח לא מצי משוי [אינו יכול למנות], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו שליח הוא יכול למנות, כיון שהוא עצמו מותר לו לעבוד עבודה.

א משנה הגוזל את הגר ונשבע לו שלא גזלו ומת הגר, ורוצה הגזלן לעשות תשובה — הרי זה משלם קרן הגזילה עצמה (או שוויה, אם איננה) וחומש לכהנים ומביא איל כקרבן אשם למזבח, שנאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה, ח).

היה מעלה לירושלים את הכסף לשלם לכהנים ואת האשם להקריבו, ומת הגזלן לפני שניתן הכסף והוקרב הקרבן — הכסף ינתן לבניו של הגזלן, ואיל האשם ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), ואז ימכר ויפלו דמיו לנדבה, כלומר, להקרבת עולות על המזבח. ואם כבר נתן את הכסף לאנשי משמר ומת הגזלן קודם שהקריבו את אשמו — אין היורשין יכולין להוציא את הכסף מידם, שנאמר: "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה, י).

נתן את הכסף למשמר הכהונה יהויריב, ואת האשם נתן להקריב למשמר ידעיה, שהוא המשמר שאחריו — יצא. אבל אם נתן תחילה את האשם למשמר יהויריב ואת הכסף נתן למשמר ידעיה, אם קיים האשם עדיין — יקריבוהו בני ידעיה, אלה שקיבלו את הכסף, ואם לא קיים האשם, שכבר הקריבוהו בני יהויריב קודם — יחזיר ויביא קרבן אשם אחר, שהמביא כסף גזילו עד שלא הביא (לפני שהביא) אשמו — יצא, אבל אם הביא אשמו עד שלא הביא כסף גזילו — לא יצא.

ובהבאת הכסף עצמו, אם נתן את הקרן ולא נתן את החומש — אין החומש מעכב לענין קרבן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הפסוק "ואם אין לאיש גואל... האשם המושב לה' לכהן": "אשם" — זה קרן, כלומר, הגזילה עצמה (או תמורתה), "המושב" — זה חומש. או אינו אלא פירוש אחר: "אשם" — זה איל של קרבן האשם?

ועוד לפני שמביאים את המשך הברייתא בפתרון השאלה מבררת הגמרא אותה: ולמאי נפקא מינה [ומה הבדל יוצא מזה] אם כך או כך הוא פירוש הפסוק, והרי בין כה וכה צריך להביא את שניהם, את הקרן ואת איל האשם? ומשיבים: שאם אומרים ש"האשם" האמור בכתוב הוא האיל הרי זה בא לאפוקי [להוציא] מדברי רבא, שאמר רבא: גזל הגר שהחזירו בלילה — לא יצא, וכן אם החזירו חצאין — לא יצא, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — "אשם" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] לגזל, ודינו כדין אשם שאינו קרב באופנים אלה, ומשום כך היה צריך להדגיש שאשם זהו הקרבן ולא הקרן.

וממשיכה הברייתא בפתרון השאלה: כשהוא אומר "מלבד איל הכפרים" שהוא הקרבן, הוי אומר: "אשם" — זה קרן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "אשם" — זה קרן, "המושב" — זה חומש. או אינו אלא פירוש אחר: "אשם" — זה חומש? ואף כאן מבררת הגמרא: למאי נפקא מינה [מה הבדל יוצא מזה] אם כך או כך הוא? לאפוקי ממתניתין [להוציא ממשנתנו], דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש — אין החומש מעכב, ואם נפרש ש"אשם" הוא חומש, יוצא שאדרבה (להיפך), חומש מעכב.

וממשיכה הברייתא: כשהוא אומר: "והשיב את אשמו בראשו וחמישתו" (במדבר ה ז), ואם כן נזכר החומש במפורש — הוי אומר: "אשם" — זה קרן ולא החומש.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "אשם" — זה קרן, "המושב" — זה חומש, ובגזל הגר הכתוב מדבר. או אינו אלא פירוש אחר: "המושב" — זה כפל, ובגניבת הגר הכתוב מדבר? כשהוא אומר: "והשיב את אשמו בראשו וחמישתו", הרי בממון המשתלם בראש, כלומר, שמשלם רק את הקרן הכתוב מדבר, ולא בכפל.

כיון שהזכרנו את דברי רבא באים עתה לדון בהם גופא [לגופם]. אמר רבא: גזל הגר שהחזירו בלילה — לא יצא, החזירוהו חצאין — לא יצא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — "אשם" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] ודינו כדין הקרבן שאינו יכול לבוא לא בלילה ולא לחצאין.

ואמר רבא: גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן שבמשמר — לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דכתיב [שנאמר]: "האשם המושב", לומר: עד שיהא השבה לכל כהן וכהן. שלכל כהן צריך להיות דבר מה הניתן לו שיש בו דין ממון, שהוא פרוטה לפחות. ואם היה הגזל פחות מזה צריך להשלים עד שיהיה לכל כהן פרוטה אחת.

על סמך דברים אלה בעי [שאל] רבא: אם אין בו בגזל כדי לחלק לכל משמרת יהויריב הגדולה, ואולם יש בו