ואילו הכופר בפקדון — פסול לעדות, שאם ברור שהפקדון בידו והוא כופר בו — אין כאן מקום לטענות השתמטות, אלא ודאי הוא משקר.

ועוד מקשים על שיטת רב ששת: והאמר [והרי אמר] אילפא: שבועה קונה, ומשמע שמשעה שנשבע לשקר נחשב הדבר כשלו, להתחייב בו באונסים, ונדייק: שבועה היא דקניא [שקונה], אבל כפירה בלבד לא קניא [קונה]! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר דקיימא [שעומדת] הפרה באגם, שכל עוד לא נשבע אנו מניחים שאין כוונתו אלא להשתמט, אבל אם היתה בביתו — קנה מזמן הכפירה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה] פירוש "שבועה קונה" שאמר אילפא? — כדברי רב הונא, שאמר רב הונא אמר רב, התובע את חבירו: "מנה (מטבע של מאה דינר) יש לי בידך", והלה אומר: "אין לך בידי", ונשבע על טענתו, ואחר כך באו עדים והעידו ששיקר בשבועתו — פטור מלשלם, שנאמר: "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם" (שמות כב, י), לומר: כיון שקבלו הבעלים שבועה, שוב אין משלם ממון והשבועה מקנה את החפץ לנתבע.

א כיון שהוזכרה הלכה זו באים עתה לדון בה גופא [עצמה]. אמר רב הונא אמר רב, טענו: "מנה לי בידך", והלה, הנתבע, אומר: "אין לך בידי כלום", ונשבע על טענתו ובאו עדים והעידו ששיקר בשבועתו — פטור, שנאמר: "ולקח בעליו ולא ישלם", כיון שקבלו בעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון.

אמר רבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב דווקא בכופר במלוה, שלהוצאה ניתנה, שאין הכסף עוד בנמצא, ופטרו הכתוב מלשלם ממון אם נשבע עליו, אבל פקדון — ברשותיה דמריה קאי [ברשות בעליו הוא עומד] ואין בו חובת תשלום שיש לפוטרו ממנה, אלא השבתו כפי שהוא. והוסיף רבא בלשון שבועה: והאלהים! אמר רב את דבריו אלו אפילו בפקדון, שאם נשבע עליו פטור מלהשיבו, דכי כתיב קרא [שכאשר נאמר פסוק זה] "ולקח בעליו ולא ישלם" בפקדון כתיב [נאמר].

ומסופר, יתיב [יושב היה] רב נחמן וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו] שאמר רב הונא בשם רב. איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר מניומי לרב נחמן ממה ששנינו במשנה, אמר לחבירו: "היכן פקדוני"? אמר לו: "אבד", אמר לו המפקיד: "משביעך אני", ואמר הלה: "אמן", והעדים מעידים אותו, את הנתבע, שאכלו, כלומר, שהשתמש בו עד שכלה — משלם את הקרן, ואם הודה מעצמו שנשבע לשקר — משלם קרן וחומש ואשם! משמע שאף אחרי שנשבע — משלם.

אמר ליה [לו] רב נחמן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנשבע חוץ לבית דין, שאין שבועה זו נחשבת כדי לפטור אותו. אמר ליה [לו]: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את מה ששנינו בסוף המשנה], אמר לחבירו: "היכן פקדוני"? אמר לו: "נגנב", אמר לו: "משביעך אני", ואמר: "אמן", והעדים מעידים אותו שהוא עצמו גנבו — משלם תשלומי כפל. אם הודה מעצמו — משלם קרן וחומש ואשם. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמדובר כאן בשבועה חוץ לבית דין, מי איכא [האם יש] חובת כפל על שבועה כגון זו?

אמר ליה [לו] רב נחמן: יכילנא לשנויי [הייתי יכול לתרץ] לך כי רישא [בתחילת המשנה] מדובר שנשבע חוץ לבית דין, וסיפא [וסופה] מדובר שנשבע בבית דין. מיהו שינויא דחיקא [אולם תירוץ דחוק] לא משנינן [אתרץ] לך. אלא כך צריך להסביר: אידי ואידי [זה וזה] מדובר שנשבע בבית דין, ולא קשיא [ואין זה קשה]; כאן בקפץ, כלומר, שקפץ ונשבע מעצמו, כשתבעו לכך בעל דינו, שלא חייבוהו הדיינים עדיין להישבע, ואין זו שבועה גמורה, וכאן בשלא קפץ.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב נחמן: מכדי [הרי] שיטתו של רב לא סבירא [מסתברת נראית] לך, משכוני נפשך [למשכן את עצמך] לדחוק ולפרש דברים לשיטתו של רב למה לך? יכולת לומר שבאמת קושיה היא עליו! אמר ליה [לו]: לא אמרתי זאת לעצם ההלכה אלא לפרושה [לפרש] את דברי רב, שרב הכי [כך] הוא מתרץ לה למתניתין [את משנתנו].

ושואלים: והא [והרי] רב קרא קאמר [כתוב הוא אומר] ולכאורה לשון הכתוב מסייעת לו! אמרי [אומרים] בתשובה: קרא [הכתוב] לא לענין זה נאמר, אלא ללמד ענין אחר: שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא [שבא]. ללמדנו שכל שבועה שבתורה היא כדי לפטור את הנשבע מתביעה, ולא כדי לקבל דבר מאחרים. וכך מדייקים מפסוק זה: "ולקח בעליו ולא ישלם" — מי שעליו לשלם הוא נשבע.

מתיב [מקשה] רב המנונא על שיטת רב ממקור אחר, ששנינו במשנה: השביע עליו, כלומר, תבע את פקדונו והזקיקו להישבע שאין הוא בידו חמשה פעמים, בין שנשבע בפני בית דין ובין שנשבע שלא בפני בית דין, וכפר עליו, שנשבע בכל פעם שהחפץ אינו בידו — חייב על כל אחת ואחת מן השבועות שהשביעהו חומש ואשם משום שבועת הפקדון, ואמר ר' שמעון: מה טעם? — הואיל ויכול לחזור ולהודות לאחר כל שבועה, ואז יחול עליו חיוב תשלום, ונמצא שבשבועה הבאה הוא כופר בחובה זו. ולענייננו למדים מכאן שאם מודה לאחר שבועה — חייב בתשלום, שלא כשיטת רב!

והכא [וכאן] בפירוש משנה זו לתרץ שמדובר בקפץ מעצמו ונשבע לא מצית אמרת [אינך יכול לומר], שהרי "השביע עליו" קתני [שנה], ולתרץ שמדובר שנשבע חוץ לבית דין גם כן לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר], שהרי "בפני בית דין" קתני [שנה]!

ומוסיפים: הוא, רב המנונא, מותיב לה [הקשה אותה], את הקושיה הזו, והוא עצמו מפרק לה [תירץ אותה] שלצדדין קתני [שנה] בברייתא. כלומר, משנה זו אינה שנויה כהמשך אחד אלא במקרים שונים היא עוסקת. מה ששנה השביע עליו — חוץ לבית דין נאמר, ומה שנאמר בפני בית דין מדובר במקרה שקפץ הנתבע ונשבע מעצמו.

מתיב [מקשה] רבא על שיטת רב, ממה ששנינו במקום אחר: בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון, שנגנב ממנו פקדון שהופקד בידו, ונשבע על טענתו ולאחר מכן הודה ששיקר, וגם באו עדים להעיד כנגדו, אם עד שלא באו עדים הודה — משלם קרן וחומש ואשם, ואם משבאו עדים הודה — משלם תשלומי כפל (ובתוך זה נכלל החומש) ואשם. הרי שגם מי שנשבע משלם.

והכא [וכאן] לתרץ שמדובר חוץ לבית דין וכיוצא בזה קפץ — לא מצית אמרת [אינך יכול לומר], שהרי כפל קתני [שנה] בברייתא, ותשלום כפל אין משלם אלא כשנשבע על פי המשביע אותו, ובבית דין!

אלא אמר רבא: כל מקום שנשבע לשקר והודה, לא שנא [שונה] שטוען טענת אבד, כלומר, שהחפץ אבד ממנו, ולא שנא [שונה] טוען טענת גנב, שהחפץ נגנב ממנו, בזה לא אמר רב שנפטר מתשלום, דהא כתיב [שהרי נאמר] "והתודה" (במדבר ה, ז) שנאמר שם "והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו", לומר שכל המודה בשבועת הפקדון דבעי שלומי [שצריך לשלם] קרן וחומש.

וכן אם טוען טענת גנב ובאו עדים והוכיחו שהוא עצמו גנב, נמי [גם כן] לא אמר רב, דהא כתיב [שהרי נאמר] במפורש בתורה תשלומי כפל, שמשלם הטוען טענת גנב, שגזירת הכתוב היא שכיון שטען טענה זו והוכחש — משלם כפל. כי קאמר [כאשר אמר] רב את דבריו, היה זה רק כגון שטוען טענת אבד, ונשבע ולא הודה ובאו עדים.

מסופר: אזל [הלך] רב גמדא ואמרה לשמעתא [את השמועה, ההלכה הזו] של רבא קמיה [לפני] רב אשי אמר ליה [לו] רב אשי: השתא [עכשיו, הרי] ומה אם רב המנונא שהיה תלמידיה [תלמידו] של רב עצמו, וידע דאמר [ויודע שאומר] רב שהנשבע פטור גם במקרה שהודה, וקמותיב [והוא מקשה] עליו ממשנה ממנה מוכח שחייב במקרה שהודה, ואת אמרת [ואתה אומר]: במקרה שהודה לא אמר רב שפטור?!

אמר ליה [לו] רב אחא סבא לרב אשי: רב המנונא לא הקשה על רב בנוגע למקרה שהודה, אלא על מקרה שבאו עדים לאחר שנשבע, והכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: