אין כופין את המוכר למכור את השדה זימנא אחריתי [פעם אחרת], כלומר, לכתוב שטר מכירה חדש, לקונה האמיתי על שמו. ואם אמר לו "על מנת שייכתב שטר נוסף על שמי "— כופין את המוכר למכור, כלומר, לכתוב לו שטר נוסף על שמו.

ומבררים דרך פירוש זו: אמר מר [החכם]: הלוקח (הקונה) שדה בשם חבירו — אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי [פעם אחרת]. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מצי אמר ליה [יכול לומר לו הקונה]: הלא מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא [ידעת שאני לעצמי אני לוקח], ופנחיא בעלמא [והגנה בלבד] הוא דקבעינא [שרציתי] בזה שאמרתי לך שאני קונה עבור ראש הגולה, וזוזי בכדי לא שדינא [וכסף לחינם איני זורק] לקנות שדה עבור אחר, אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא [על דעת שתכתוב לו, לי, שטר אחר] לאחר מכן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דאמר ליה [שאומר לו] המוכר בתשובה לכך: עניינא עבדי [ענין עשיתי] לך בהדי [עם] ההוא דזבנת ליה בשמיה [שקנית לו בשמו], לך אליו והוא יכתוב לך שטרא אחרינא [שטר אחר].

ועל המשך הברייתא לפירוש זה ואם אמר לו "על מנת" — כופין את המוכר למכור, שואלים: גם כאן פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא במקרה שאמר להו לסהדי קמיה דידיה [להם לעדים בפניו, בפני המוכר]: חזו דשטרא אחרינא קא בעינא [ראו ששטר אחר אני רוצה]. מהו דתימא [שתאמר] מצי אמר ליה [יכול לומר לו המוכר]: אמינא שטרא מהיאך דקא שקלת בשמיה קאמרת [אמרתי סבור הייתי כי שטר מאותו שאתה לוקח בשמו אמרת], וההוא יכתוב לך שטר מכירה בשמו, והודעת לעדים כדי שיצטרך אותו אדם לכתוב, על כן קא משמע לן דאמר ליה [השמיע לנו בברייתא שאומר לו]: להכי טרחי ואמרי להו [לפיכך טרחתי ואמרתי להם] לעדים קמך [לפניך], דמינך [שממך] הוא דקא בעינא [שאני רוצה שטר נוסף].

א מסופר: רב כהנא יהב זוזא אכיתנא [נתן כסף עבור פשתן]. לסוף אייקר כיתנא [לבסוף התייקר הפשתן] זבניה מרוותיה דכיתנא [ומכר אותו בעל הפשתן] במחיר יקר יותר, ורצה לתת את הכסף שקיבל מהקונים לרב כהנא. אתא לקמיה [בא רב כהנא לפני] רב לשאול. אמר ליה [לו]: מה אעביד [אעשה], איזיל אישקיל זוזאי [האם אלך ואקח את כספי], או שמא יש בכך משום ריבית? אמר ליה [לו]: אי כי קא זבני אמרי [אם בזמן שמכרו אותו אמרו] "האי כיתנא [פשתן זה] של כהנא הוא" — זיל שקול [לך וקח] את המעות כולן, ואי [ואם] לא — לא תשקול [תקח] אלא את מה שנתת אתה.

ותוהים: כמאן [כדעת מי] אמר רב? האם כבני מערבא [ארץ ישראל], דאמרי [שאומרים]: מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות? כלומר, שאין שליח קונה עבור בעל הבית אלא לעצמו, אלא אם כן יודע המקנה למי הוא מקנה. ואם כן נמצא שהשליח זכה לעצמו במעות ונותנן לרב כהנא תמורת סכום קטן יותר ממה שקיבל ממנו.

אולם כאן אטו מי יהיב [האם נתן] רב כהנא ארבע זוזים ושקיל תמני [ולוקח שמונה] ונוטל ריבית? כיתנא [הפשתן] שהוא של רב כהנא ממילא (מעצמו) הוא דאייקר [שהתייקר], מיגזל גזלוה [גזל אותה] המוכר מרב כהנא, בזמן שמכר לאחר, ותנן [ושנינו]: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, ולכן צריך להחזיר לו פשתן כשוויו בזמן הגזילה!

אמרי [אומרים] בתשובה: התם [שם] הסכם אמנה בלבד הואי [היה] בין רב כהנא ומוכר הפשתן ולא משכיה [משך אותו] רב כהנא לכיתנא [את הפשתן] ולא קנה ממש את גוף הפשתן, ולכן אין בכך משום גזילה. ורב הולך לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר רב: עושין הסכם אמנה בפירות, שנותן אדם כסף מראש על מנת שיקבל פירות לאחר זמן אפילו יהיו בשער יקר יותר, ואולם אין עושין אמנה בדמים, כלומר, אין לעשות הסכם כזה ולקבל כסף במקום פירות, משום שנראה הדבר כריבית.

ב משנה הגוזל את חבירו דבר השוה פרוטה ותבעו הנגזל ונשבע לו הגזלן לשקר שלא גזלו, ואחר כך רוצה הגזלן לעשות תשובה, ובמקרה כזה עליו להשיב לו מלבד הגזילה עצמה (קרן), גם חומש (חמישית) מערך הגזילה, יוליכנו אחריו את הדבר הגזול ואת חומשו, אפילו לארץ מדי הרחוקה. לא יתן הגזלן את תשלומיו לא לבנו של הנגזל ולא לשלוחו, שאינו יוצא בכך ידי חובת השבה כדינה. אבל נותן הוא לשליח בית דין. ואם מת הנגזל — יחזיר ליורשיו.

נתן לו הגזלן לנגזל את הקרן ולא נתן לו את החומש, או מחל לו הנגזל על הקרן ולא מחל לו על החומש, או מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן שעל כך לא מחל — בכל אלה אינו צריך לילך אחריו. אבל אם נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן, מחל לו הנגזל על החומש ולא מחל לו על הקרן, מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן שעליו לא מחל — צריך לילך אחריו ולהחזיר לו.

מי שהתחייב קרן וחומש ונתן לו את הקרן בשעתו ונשבע לו על החומש שטען שכבר נתן לו, ואחר כך הודה שהיתה זו שבועת שקר —