סתם עצים להסקה הן עומדין, ואף עצים שמשמשים לתאורה עיקר שימושם הוא להסקה.

אמר רב כהנא: ודינם בשביעית של עצים להסקה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה (לשרות פשתן במשקיהם, כגון יין) ולא לכבוסה (כביסה). ור' יוסי אומר: נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה.

ומבררים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? — אמר קרא [הכתוב] בדין שביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו), ללמדנו מיעוט: ולא למשרה, "לאכלה" — ולא לכבוסה. ואילו ר' יוסי המתיר אומר במענה לכך: אמר קרא [הכתוב]: "לכם" וכוונתו: לכל צרכיכם ובכללם משרה וכביסה.

ושואלים: ורבנן נמי [וחכמים גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "לכם", ומה עושים הם בכתוב זה? ומשיבים: "לכם" דומיא [בדומה] למה שנאמר "לאכלה", ללמדנו שהלכה זו נאמרה דווקא במי שהנאתו וביעורו שוין (יחד), יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן. כי ביעורם של הפירות הוא כשמביאים אותם למשרה או לתוך הכביסה, והנאתם היא רק לאחר גמר המלאכה.

ושואלים עוד: ור' יוסי נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "לאכלה", וכיצד מפרש הוא כתוב זה? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: הכתוב ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "לאכלה" — ולא למלוגמא (תחבושת). אתה אומר: "לאכלה" — ולא למלוגמא, או אינו אלא "לאכלה" — ולא לכבוסה? לכך יש להשיב: כשהוא אומר: "לכם" — הרי כבוסה אמור, שגם היא בכלל צרכיכם, הא [הרי] מה אני מקיים "לאכלה", הרי זה בא למעט: "לאכלה" — ולא למלוגמא.

והוא מסביר: ומה ראית לרבות הכבוסה שהיא מותרת ולהוציא את המלוגמא שהיא אסורה, ולמה לא נאמר ההיפך? ומשיבים: מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם, שכל אדם נזקק לה, ומוציא אני את המלוגמא שאינו שוה בכל אדם אלא רק בחולה ופצוע.

ואגב שהובאה מחלוקת זו, מעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת ברייתא זו ששנויה]: "לאכלה" — ולא למלוגמא, "לאכלה" — ולא לזילוף (הזיית יין לבישום הבית), "לאכלה" — ולא לעשות ממנה אפיקטויזין (סם הקאה), כמאן [כדעת מי]? — כדעת ר' יוסי, משום דאי כרבנן [שאם תאמר כשיטת חכמים], איכא נמי [יש גם כן] אופנים נוספים של איסור להשתמש בפירות שביעית כגון משרה וכבוסה. ולפי זה עצי הסקה שמשמשים לכל אדם הם לדברי ר' יוסי בגדר "לכם", ומותר להשתמש בהם לכך, ולדברי חכמים כיון שאין הנאתם וביעורם שווים — אין משתמשים בהם לכך.

א שנינו במשנה בענין הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, ולהיפך, שלדעת ר' מאיר נותן לו דמי צמרו, ואילו ר' יהודה אומר שאם השבח יתר על היציאה — נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח. (סימן סבן).

ומסופר: יתיב [ישב] רב יוסף אחורי ר' אבא בעת שישבו קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב [וישב] רב הונא וקאמר [ואמר]: הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה בענין שיוזכר הלאה, והלכה כשיטת ר' יהודה שבמשנתנו.

אהדרינהו [החזיר] רב יוסף לאפיה [את פניו] כמראה שאין דעתו נוחה מן הדברים, ואמר כך: בשלמא [נניח] ר' יהושע בן קרחה אצטריך [הוצרך] להיאמר שהלכה כמותו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שיחיד ורבים הלכה כרבים, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבמקרה זה הלכה כיחיד.

כיון שהוזכר הדבר שואלים: אותה הלכה שנפסקה כשיטת ר' יהושע בן קרחה מאי [מה] היא? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהושע בן קרחה אומר: מלוה בשטר אין נפרעין מהן, מן הגויים את חובם ליהודי ביום חגם ובסמוך לו, משום שמשמחים אותם בכך שנפטרו מחובם, והולכים הגויים ומודים על כך לעבודה זרה. אבל מלוה על פה נפרעין מהן אם הם מוכנים לפרוע לו, מפני שהוא כמציל מידם, שהרי אין בידו ראיה לחובו. וחכמים סבורים שאין נפרעים מהם כלל.

ושוב חוזרים לדברי רב יוסף, אלא הלכה במשנתנו כשיטת ר' יהודה למה לי? מדוע היה צריך רב הונא לומר זאת? הלא מחלוקת ואחר כך סתם היא, וכלל הוא: מחלוקת ואחר כך סתם — הלכה כסתם! כיצד?

מחלוקת יש בענין זה בבבא קמא [בשער הראשון של מסכת נזיקין] כלומר, אצלנו בענין הנותן צמר לצבע כדי לצבוע לו לו אותו בצבע אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום — ר' מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו, ר' יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה — נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח. ונשנה הדבר אחר כך כסתם בבבא מציעא [בשער האמצעי], דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל המשנה ממה שסוכם בינו לבין חבירו — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו מהסכם שעשה — ידו על התחתונה והרי זה כשיטת ר' יהודה שבמשנתנו!

ומבררים: ורב הונא מה הוא משיב לכך? ומשיבים: אצטריך [הוצרך] להיאמר במפורש שהלכה כר' יהודה שבמשנתנו, ומדוע? — סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאין סדר למשנה, שאין לומר שחלק אחד מוקדם לחלק אחר, ולכן אפשר היה לומר גם במקרה שלפנינו כי סתם ואחר כך מחלוקת היא, שקודם נשנתה המשנה שבבבא מציעא ואחריה נשנתה משנתנו, ובמקרה כזה אין פוסקים כסתם. ואומרים: ורב יוסף מה הוא משיב לכך? אי הכי [אם כך] אם אתה אומר שאין סדר במשנה כלל, אם כן כל מחלוקת ואחר כך סתמא [סתם], שהכלל הוא שהלכה כסתם, נימא [נאמר]: אין סדר למשנה, ושמא סתם ואחר כך מחלוקת היא ואין הלכה כסתם.

ורב הונא משיב לכך: כי לא אמרינן [כאשר אין אנו אומרים] שאין סדר למשנה — הרי זה דווקא בחדא מסכתא [במסכת אחת], שבאותה מסכת יש סדר, אבל בתרי מסכתות אמרינן [בשתי מסכתות אומרים אנו] שאין סדר למסכתות, וכאן מדובר בשתי מסכתות שונות. ואילו רב יוסף סבור שכולה [כל] סדר נזיקין חדא מסכתא [מסכת אחת] היא, ובבא קמא ובבא מציעא אינם אלא שני חלקים מתוך מסכת אחת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], לא מטעם מחלוקת ואחר כך סתם, אלא מטעם אחר אמר שברור לנו שההלכה כר' יהודה — משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא [ששנה אותה רבי יחד עם הלכה פסוקה אחרת]: כל המשנה — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו — ידו על התחתונה.

ב ומביאים ענין הקשור למחלוקת ר' מאיר ור' יהודה במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: הנותן מעות לשלוחו