סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

כפרא דודי [קינוח הקדירה], כלומר, שצבע אותו בשיירי צבע שהם חומר גרוע לצביעה.

א במשנה שנינו שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה מה הדין אם שינה האומן מרצון הבעלים. ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: הנותן עצים לחרש (נגר) לעשות מהן כסא ועשה מהן ספסל, או נתן לעשות ספסל ועשה מהן כסאר' מאיר אומר: נותן לו דמי עציו, שכיון ששינה האומן מדעת בעל הבית — קנה את גוף הכלי שעשה, ואינו מחזיר אלא דמי העצים. ר' יהודה אומר: אינו קונה את הכלי, אבל משום ששינה מדעת בעל הבית ידו על התחתונה, בענין זה שאם השבח יתר על היציאה (ההוצאות, ובכללן שכרו) — נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבחנותן לו את השבח.

ומודה ר' מאיר לר' יהודה שאם נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה מהן כסא כעור, או שנתן לו עצים כדי לעשות מהם ספסל נאה ועשה ספסל כעור, שבמקרה זה שלא עשה שינוי מהותי מדעת בעל הבית אם השבח יתר על היציאהנותן לו דמי היציאה, ואם היציאה יתירה על השבחנותן לו דמי השבח.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם יש שבח סמנין (צבעים) על הצמר, כלומר, שצבעים, לאחר שצבע בהם צמר, נחשבים כדבר של ממש על גבי הצמר, או אין שבח סמנין על הצמר?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? מהי בדיוק השאלה? אילימא [אם תאמר] שמדובר שגזל חומרי גלם של סמנין ודקינהו ותרנהו [ושחק אותם ושרה אותם] במים כדי לרככם לצבע וצבע בהן, תיפוק ליה [תצא לו] ההלכה שחייב לשלם תמורתם משום דקנינהו [שקנה אותם] בשינוי!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא במקרה שגזל סמנין שרויין ומוכנים לצביעה וצבע בהו [בהם] את צמרו, שלא עשה בהם שינוי. ובמקרה כזה השאלה היא: מאי [מה] הדין? האם יש שבח סמנין על גבי צמר, דאמר ליה [שאומר לו] הנגזל: הב [תן] לי את סמנאי דשקלתינהו [הסממנים שלי שלקחת אותם], או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי הצמר, דאמר ליה [שאומר לו] הגזלן בתשובה: לית [אין] לך גבאי [אצלי] ולא מידי [דבר]?

בדחייה לכך אמרי [אומרים] בשאלה על כך: ואי [ואם] אין שבח סמנין על גבי צמר, מי מצי אמר ליה [האם יכול לומר לו] לית [אין] לך גבאי [אצלי] ולא מידי [דבר]? נימא ליה [שיאמר לו] הנגזל: הב [תן] לי סמנאי דאפסדתינהו [את הסממנים שלי שהפסדת אותם]!

אלא צריכים לחזור מהסבר זה ולומר כי השאלה היא להך גיסא [לצד זה], להצגה אחרת של צדדי הבעיה: האם אין שבח סמנין על גבי הצמר ובעי שלומי ליה [וצריך לשלם לו] את דמי הסממנים שגזל ממנו, או דלמא [שמא] יש שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה יכול הגזלן לומר לו]: הא מנחי קמך שקלינהו [הרי הסממנים מונחים לפניך, על הצמר, קח אותם]. ושואלים בתמיהה: שקלינהו [קח אותם]? במאי שקליה [במה יקח אותם], בצפון [בסבון]? צפון עבורי מיעבר [הסבון מוריד] את הצבע, אבל השבה של הסממנים לבעליהם לא עביד [עושה]!

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשאלה זו: כגון שגזל צמר וסמנין דחד [של אדם אחד], וצבעיה לההוא [וצבעו לאותו] צמר בהנך סמנין [באותם הסממנים], וקא מהדר ליה ניהליה [ומחזיר לו לנגזל] את הצמר הצבוע, ואז עולה השאלה: האם יש שבח סמנין על גבי הצמר, וקא מהדר ליה [ומחזיר לו] בכך סמנין וצמר שגזל ממנו, או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי צמר, ואת הצמר מהדר ליה [מחזיר לו], סמנין לא מהדר ליה [אינו מחזיר לו] ועליו לשלם על כך לחוד?

אמרי [אומרים] בשאלה: תיפוק ליה [תצא לו] תשובה לשאלה זו משום דאייקר ליה ניהליה בדמי [שהתייקר לו הצמר בדמים], שהרי צמר צבוע יקר יותר, ואם כן הוא משיב לו לפי ערך גם את שווי הסממנים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דזל ציבעא [שהוזל הצבע] ואין בעל הסמנים מקבל את ערך סמניו בדרך זו, ונמצא שאם אכן אין הסממנים שעל גבי הצמר נחשבים כדבר של ממש — צריך לשלם לו את מחירה בנפרד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן דומה: כגון שצבע בהו קופא [בהם קוף], שלא התייקר הדבר על ידי הצביעה.

רבינא אמר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? לא במקרה של גזלן, אלא כגון שהיה צמר דחד [של אדם אחד] וסמנין דחד [של אדם אחד], וקאתי [ובא] קוף וצבעיה לההוא [וצבעו לאותו] צמר בהנך [באותם] סמנין באופן ששום אדם לא עשה מעשה, ואז השאלה היא: האם יש שבח סמנין על גבי צמר, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הסממנים לבעל הצמר: הב [תן] לי סמנאי דגבך נינהו [את הסממנים שלי שאצלך הם], או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה [ואומר לו] בעל הצמר בתשובה לטענתו: לית [אין] לך גבאי [אצלי] כלום שאתה יכול לתבוע?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנה: בגד שצבעו בקליפי (קליפות) של פירות ערלה שעשו מהן צבע — ידלק (ישרף) הבגד, כדין פירות ערלה שאסורים בהנאה. אלמא [מכאן] שחזותא מילתא היא [המראה הצבע, דבר של ממש הוא] ומשום כך ישרף כל הבגד בגלל צבע הערלה שעליו, ואם כן מכאן ראיה שיש שבח סמנים על גבי צמר!

אמר רבא: הנאה הנראה לעינים אסרה תורה, מכיון שהנאה זו של צבע הבגד היא נראית לעין, אף על פי שאין בה ממש, אסרה התורה ליהנות מזה, אבל אין זה אומר שצבע דבר של ממש הוא אף בענייני דיני ממונות. ומנין שאסרה אותו התורה במפורש? דתניא כן שנינו בברייתא] על הנאמר "ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג): אין לי ללמוד מכתוב זה אלא איסור אכילה של פירות ערלה. מנין שגם לא יהנה ממנו, ולא יצבע בו, ולא ידליק בו את הנר?

תלמוד לומר: "וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג), שהכפלת לשון "ערלה" כאן באה לרבות את כולם, כל מיני הנאה שיש בזה.

ומציעים עוד פתרון לבעיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: בגד שצבעו בצבע שנעשה מקליפי פירות שביעיתידלק משהגיע זמן הביעור, והרי שהצבע אכן דבר של ממש הוא! ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שאמר קרא [הכתוב] בענין שביעית: "תהיה כל תבואתה לאכול" (שם כה, ז), וכוונתו: בהויתה תהא, ואין דין שביעית בטל מתבואתה בכל אופן בו היא מצוייה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר