ואי מחמת תרעא [ואם מחמת שינוי השער], כלומר, מחיר השוק, שאינו קשור לשינוי המטבע זיל [הוזלו] — לא מנכינן ליה [אין אנו מנכים לו].

ומקשים: והא קא שבח [והרי השביח] המטבע לענין נסכא [מטיל מתכת הכסף], שאם יתיך את המטבעות ויעשה מהם כסף המחיר עתה גבוה יותר ממה שהיה קודם! אלא צריך לומר שנוהגים בענין זה כי הא [כמו מעשה זה] שרב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עבדי עובדא בזוזי [עשו מעשה במטבעות] של אגרדמיס טייעא [הערבי] עד עשרה בתמניא [בשמונה], ששמונה מטבעות חדשים היו שקולים כנגד עשרה ישנים ושילמו רק שמונה מן החדשים תמורת עשרה ישנים.

א אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול — פטור. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אמר [יכול הוא לומר]: הא מנח קמך, אי בעית שקליה [הרי הכסף מונח לפניך, אם אתה רוצה קח אותו]. והני מילי [ודברים אלה אמורים] דווקא במים צלולין דקא חזי ליה [שהוא רואה אותו], אבל במים עכורין שלא קחזי ליה [רואה אותו], את המטבע — לא. והני מילי דאדייה אדויי [ודברים אלה אמורים דווקא שגלגל אותו], את המטבע, ממקום למקום עד שנפל לים, אבל אם שקליה בידיה [אם לקח אותו, את המטבע, בידו] וזרק אותו — מיגזל גזליה [גזל אותו], ואז השבה גמורה בעי מיעבד [צריך לעשות] ולהחזיר לו את המטבע לידו.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: אין מחללין פירות מעשר שני על מעות שאינן ברשותו, כיצד? אם היו לו מעות בקסטרא (מבצר) או בהר המלך (איזור בדרום ארץ ישראל), או שנפל כיסו (ארנקו) לים הגדול — אין מחללין עליהם. משמע שדבר שנפל לים הגדול נחשב כאבוד! אמר רבה: אין זו קושיה, שאני [שונה] הדבר לענין חילול מעשר שני, דבעינן [שצריכים אנו] שיהא הכסף מצוי בידך של הבעלים המחלל את המעשר, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כה) וליכא [ואין כאן] אף שאינו אבוד לגמרי.

ועוד אמר רבה: השף (מקלקל צורה) של מטבע של חבירו — פטור מתשלום הנזק, אף שגרם שייפחת ערכו של המטבע מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — דהא [שהרי] לא עבד [עשה] בו ולא מידי [דבר] והסלע נשאר במקומו. והני מילי [ודברים אלה אמורים] דווקא באופן דמחייה בקורנסא וטרשיה [שהיכה אותו בפטיש ועשה אותו שטוח], אבל אם שייפא בשופינא [שייף אותו בשופין] — חסורי חסריה [חיסר אותו] ואז הוא משלם כל מה שהופסד על ידו.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: האדון שהכהו לעבדו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשו — עבד יוצא בהן לחירות. אם היכהו כנגד עינו וכתוצאה מכך הוא אינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע — אין עבד יוצא בהן לחירות. ולמדנו מכאן שאף שעשה בו מעשה שאין בו חיסרון ניכר — חייב עליו!

ומשיבים: רבה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבה: בן שחרשו לאביו — נהרג על כך משום מכה אביו, שחייב כאשר עושה בו חבורה, כיון שאי אפשר לחרישה (לעשיית אדם לחרש) בלא לעשות בתוך כך חבורה, דטפתא דדמא נפלת ליה באוניה [שטיפת דם נפלה לו באוזנו] והיא שגרמה לכך, ולכן מכה באוזן שגרמה לחירשות נחשבת כדבר שיש בו חסרון, אבל הכאה בקורנס אינה מחסירה מן המטבע.

ובענין דומה אמר רבה: הצורם (חותך מעט, שורט) אוזן פרתו של חבירו — פטור, אף שפרה זו אינה ראויה עוד לשמש כקרבן ונפחת ערכה בצרימה זו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — פרה כדקיימא קיימא [כמו שהיתה עד כה עומדת לשימושים שונים, גם עכשיו היא עומדת לאותם שימושים], שלא עבד [עשה] בה ולא מידי [דבר], וכולהו [וכל] השוורים לאו לגבי [לא אצל] מזבח הם קיימי [עומדים], ולשאר דברים לא נוצר חסרון על ידי הצרימה.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: העושה מלאכה במי חטאת (מים שמזים על הטמא בטומאת מת כדי לטהרו), או בפרת חטאת (פרה אדומה) ובמלאכה זו פסלם מלשמש עוד למטרתם — פטור מדיני אדם, שהרי לא עשה נזק ניכר, וחייב בדיני שמים. ונדייק מכאן: דווקא מלאכה הוא שפטור בדיני אדם, משום שלא מינכר [ניכר] היזיקה שעשה בה, אבל צורם דמינכר [שניכר] היזיקה, הכי נמי דמחייב [כך גם כן הריהו חייב] בדיני אדם!

אמרי [אומרים] בדחייה: הוא הדין שאפילו צורם פטור, והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] מה שלא שנה דבר זה אלא דיבר במעשה שאינו ניכר כלל, שאפילו מלאכה שלא מינכר [ניכר] היזיקה חייב בדיני שמים.

ועוד אמר רבה בענין דומה: השורף שטרו של חבירו — פטור, דאמר ליה [שיכול לומר לו] המזיק: ניירא קלאי מינך [נייר בלבד שרפתי לך] אף שנגרם בכך הפסד גדול לבעל השטר, שאין יכול לגבות בו את חובו מהלווה. מתקיף לה [מקשה על כך] רמי בר חמא: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]?