לרבנן [לשיטת חכמים] שמונה חדשים חסרים עבוד [עשו].

א ומקשים ממה דתניא [ששנויה בברייתא] הנקראת "סדר עולם": ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר בו שחטו פסחיהן, בחמשה עשר בו יצאו, ואותו היום ערב שבת היה. ומדריש ירחא [ומזה שראש חודש] ניסן ערב שבת היה — אם כן ריש ירחא [ראש חודש] אייר חד בשבא [באחד בשבת] היה, וראש חודש סיון בתרי בשבא [בשני בשבת], ואם כן קשיא [קשה] לשיטת ר' יוסי הסבור שראש חודש סיון חל ביום הראשון! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוסי: הא מני [ברייתא זו שיטת מי היא] — שיטת רבנן [חכמים] היא.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, ר' יוסי אומר: בשני בחודש עלה משה להר סיני וירד, בשלישי עלה וירד, ברביעי ירד ושוב לא עלה להר סיני עד שנצטווה עם כל ישראל. ומקשים: איך אפשר לומר שברביעי ירד ולא עלה? שהרי מאחר שלא עלה, מהיכן ירד? אלא יש לתקן: ברביעי עלה וירד, בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן, בששי לא היה לו פנאי. ושואלים: מאי לאו [האם לא] משום התורה שקיבל בשישי בחודש? והרי זה כשיטת חכמים!

ודוחים: לא, לא היה לו פנאי משום טורח שבת, שהכינו עצמם לקבלת השבת ביום השישי בשבוע. ומוסיפים: דרש ההוא גלילאה עליה [גלילי אחד עליו] על רב חסדא: בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי [ברוך ה' שנתן תורה משולשת, תורה נביאים כתובים, לעם משולש], כהנים לויים וישראל, על ידי תליתאי [שלישי], משה שהוא שלישי לארן ומרים, ביום תליתאי בירחא תליתאי [שלישי לפרישה בחודש השלישי, סיון]. כמאן [כדעת מי] בנויה דרשה זו — כרבנן [כשיטת חכמים], שניתנה התורה ביום השלישי ולא ביום הרביעי לפרישה.

ב כיון שדובר במתן תורה מביאים דרשות אחרות באותו ענין. על מה שנאמר "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז), אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא: עמדו ישראל ממש תחת ההר, ומלמד פסוק זה שכפה (הפך) הקדוש ברוך הוא עליהם על ישראל את ההר כדרך שכופים גיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה — מוטב, ואם לאו [לא] — שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא (הודעה) רבה לאורייתא [כלפי התורה], שיכולים ישראל להתנצל ולומר שבתחילה קבלו את התורה מאונס, ואינם חייבים לקיימה. אמר רבא: אף על פי כן הדור [חזרו] וקבלוה מרצונם בימי אחשורוש, דכתיב [שכן נאמר]: "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם" (אסתר ט, כז), ודרש: קימו היהודים על עצמם מה שקיבלו כבר עליהם כמאונס בשעת מתן תורה.

אמר חזקיה: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" (תהילים עו, ט) ותמוה הדבר: אם יראה — למה שקטה? ואם שקטה — למה יראה? אלא הכוונה היא שבתחילה יראה ולבסוף שקטה. ויש להבין בדרך זו: "משמים השמעת דין" — הוא מתן תורה (הדין). ולמה יראה הארץ? כדברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" (בראשית א, לא) ה"א יתירה (ב"הששי") שאינה נזכרת בשאר הימים למה לי? — מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים את התורה ביום הששי בסיון — אתם מתקיימין, ואם הם לאו [לא] מקבלים אותה — אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ולכן יראה ארץ עד שניתנה התורה לישראל שמא תחזור לתוהו, ושקטה כשקיבלו ישראל עליהם.

ג דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל במתן תורה "נעשה " ל"נשמע" באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד "נעשה " ואחד כנגד "נשמע". וכיון שחטאו ישראל בעגל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום מישראל, כמו שנאמר לאחר מעשה העגל: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (שמות לג, ו). אמר ר' חמא בר' חנינא: בחורב טענו את עדיים ובחורב פרקו. ומקור לדבר: בחורב טענו — כדאמרן [כפי שאמרנו], בחורב פרקו — דכתיב [שכן נאמר]: "ויתנצלו בני ישראל את עדיים (שהיה להם) מהר חורב ". אמר ר' יוחנן: וכל הכתרים הללו כולן זכה משה ונטלן. ומנין לנו דבר זה? — דסמיך ליה [שבסמוך לו] נאמר: "ומשה יקח את האהל" (שמות לג, ז), ונדרש "אהל" מלשון הילה והארה. אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, וכפי שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם" (ישעיהו לה, י), והכוונה היא: שמחה שמעולם (שהיתה כבר פעם) תהיה שוב על ראשם.

ד אמר ר' אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל "נעשה " ל"נשמע" יצתה (יצאה) בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז [סוד] זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב [שכן נאמר]: "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו" (תהילים קג, כ) שהמלאכים ברישא [בראש, מתחילה] הם "עושי דברו "והדר [ואחר כך] "לשמוע". אמר ר' חמא בר' חנינא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי" (שיר השירים ב, ג), למה נמשלו ישראל לתפוח — לומר לך מה תפוח זה פריו קודם בצמיחתו לעליו, אף ישראל הקדימו "נעשה " ל"נשמע".

מסופר: ההוא מינא דחזייה [מין אחד שראה] את רבא דקא [שהוא] מעיין בשמעתא [בהלכה], ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו [וישבו, היו אצבעותיו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן], וקא מבען אצבעתיה דמא [והיו מזילות אצבעותיו דם], ורבא לא הבחין בכך מתוך התעמקותו. אמר ליה [לו]: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו [עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזניכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים], שאתם עושים דברים בלא לחשוב עליהם. ברישא איבעיא לכו למשמע [בתחילה הייתם צריכים לשמוע], אי מציתו [אם יכולים אתם] — קבליתו [קבלו אותם], ואי [ואם] לא — לא קבליתו [תקבלו]. אמר ליה [לו]: אנן