כאן שאמרו שחייב להחזירה מדובר בגזילה קיימת, כאן שאמרו שאין מקבלים מידו, אפילו כשבא לצאת ידי שמים מדובר בשאין גזילה קיימת. ומקשים על כך: והא [והרי] מעשה זה באבנט, שאמרה לו אשתו של אותו גזלן שגם האבנט אינו שלו שבעקבותיו תיקנו חכמים שאינו צריך להחזיר מקרה שגזילה קיימת היא ובמקרה שכזה הרי היה צריך להחזיר מן הדין! ומשיבים: מאי [מה] פירוש "אבנט" שאמרה לו אשתו שיצטרך להחזיר, ותיקנו חכמים שאינו צריך? — דמי אבנט, שהאבנט עצמו כבר לא היה בידו.

ושואלים: וכל היכא [היכן] שהגזילה קיימת, לא עבוד רבנן תקנתא [עשו חכמים תקנה] לבעלי תשובה? והרי מריש (קורה) שגזילה קיימת היא, ותנן [ושנינו במשנה]: שתיקנו חכמים על המריש הגזול שבנאו בבירה (בנין, מגדל) שיטול הנגזל את דמיו, ולא את המריש עצמו מפני תקנת השבים שלא יצטרך להרוס את הבנין, משמע שגם פה עשו תקנה! ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שכיון דאיכא פסידא [שיש הפסד] של כל הבירה כולה, שצריכים להרוס אותה, שויוה רבנן כדליתא [עשו אותה חכמים כאילו אינה קיימת].

א ועוד בביאור המשנה, שנינו שמי שגזל פרה מעוברת וילדה, משלם לנגזל דמי פרה העומדת ללדת. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הגוזל רחל (כבשה) וגזזה, וכן הגוזל פרה וילדה — משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו. ר' שמעון אומר: רואין אותה, את הגזילה, כאילו היא שומא (הוערכה) אצלו בכסף, כלומר, העריכו את שוויה בשעת הגזילה, וכך הוא משלם.

ומבררים את הדעות השונות בברייתא זו, איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' מאיר שאמר שמשלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה? וצדדי השאלה: האם משום דקסבר [שהוא סבור] ששינוי במקומו עומד, שלמרות שהדבר השתנה הרי זה עדיין ברשות בעליו הראשונים, וכאילו השביחה הבהמה ברשותם. או דילמא בעלמא [שמא בכלל] סבור הוא ששינוי קונה, ומעיקר הדין הגיזות והוולדות היו צריכים להיות של הגזלן שקנאם בשינוי, והכא קנסא [קנס] הוא דקא קניס [שקונס], שיחזיר הגזלן אף דברים שמן הדין שלו הם?

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], איזה הבדל להלכה יש אם נאמר כטעם זה או כטעם זה? — להיכא דכחשא מכחש [למקום, במקרה, שכחשה] שהוזלה משעת הגזילה, שאם טעמו של ר' מאיר משום שינוי במקומו עומד — מחזיר אותה כמות שהיא, אף שמשיב עתה פחות ממה שגזל, ואם הטעם הוא משום קנס, ומן הדין נקנתה לו הבהמה בשינוי, יצטרך להחזיר כפי שהיתה שווה בזמן הגזילה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה הבאה: גזל בהמה והזקינה אצלו ופחת ערכה, או גזל עבדים והזקינו — משלם כשעת הגזילה, ר' מאיר אומר: בעבדים — אומר לו "הרי שלך לפניך". ומשמע לדעת ר' מאיר שאילו בדין בהמה גזולה שהזקינה אינו חולק וסובר שמשלם כשעת הגזילה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי סבר [סבור] ר' מאיר ששינוי במקומו עומד, אם כן אפילו בהמה נמי [גם כן] יחזיר אותה כמות שהיא כעת! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי קסבר [סבור] ר' מאיר ששינוי קונה, והכא [וכאן] כשגזל בהמה וגזזה וילדה קנסא [קנס] הוא דקא קניס [שקונס] שלא ירוויח הגזלן ממה שהשביח.

אמרי [אומרים] בדחיה: מכאן אין להוכיח, שכן אפשר לומר כי ר' מאיר לדבריהם, לשיטתם, דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם], וכך יש להבין: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] שינוי אין קונה, ואפילו בהמה נמי [גם כן] שגזלה והזקינה, צריך להחזיר כמות שהיא עכשיו. אלא לדידכו דאמריתו [לכם עצמכם, לשיטתכם, שאתם אומרים] ששינוי קונה, אודו [הודו] לי מיהת בעבדא [על כל פנים בעבד] שמחזירו כפי שהוא, דכמקרקעי דמי [שכקרקע הוא נחשב], וקרקע אינה נגזלת! ואמרי ליה רבנן [ואמרו לו חכמים] בתשובה: לא, עבדא כמטלטלי דמי [העבד נחשב כמיטלטלים] לענין גזילה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה: אם נתן צמר לאומן לצבוע לו את הצמר בצבע אדום וצבעו שחור, או לצובעו שחור וצבעו אדום, ר' מאיר אומר: נותן לו האומן שעשה שלא כדעת בעל הבית דמי צמרו. ונדייק: דמי צמרו — אין [כן], אבל דמי צמרו ושבחו, השבח, תוספת הערך שבאה על ידי הצביעה — לא, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי סבר [סבור] ר' מאיר ששינוי אין קונה, אם כן דמי צמרו ושבחו, כלומר, את צמרו שהושבח בעי למיתב ליה [צריך להשיב לו]!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי קסבר [סבור] ר' מאיר שינוי קונה, והכא [וכאן] בבהמה שנגזזה וילדה קנסא [קנס] הוא דקא קניס [שקונס] את הגזלן שלא יהנה מהגיזות והוולדות. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך היא דעת ר' מאיר.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הא [דבר זה] לא איבעי לן [נסתפק לנו], ומדוע? — מדאפיך [ממה שהפך] רב ותני [ושנה] את המשנה בלשון זו: גזל פרה והזקינה, עבדים והזקינו — משלם כשעת הגזילה, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: בעבדים — אומר לו "הרי שלך לפניך", ואם כן ודאי לדעת ר' מאיר שינוי קונה ולכן משלם כשעת הגזילה, והכא [וכאן] בפרה שילדה ורחל שנגזזה קנסא [קנס] הוא דקא קניס ליה [שהוא קונסו לגזלן].

כי קא איבעי לן [כאשר נשאלה לנו השאלה], הכי איבעי לן [כך נשאלה לנו]: כי קא קניס [כאשר ר' מאיר קונס] האם זה דווקא במקום שרכוש חבירו הגיע לידיו במזיד, אבל אם לקח דבר מבעליו בשוגג, לא קניס [קונס], או דילמא [שמא] אפילו בשוגג נמי קניס [גם כן קונס]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: לצורך חמשה דברים גובין רק מן הנכסים המחוררין (בני חורין), כלומר, שהם ברשות בעליהם, ולא מנכסים משועבדים שמכרו הבעלים כבר לאחר.

ואלו הן: פירות, מי שצריך לקבל פירות של נכסים שנלקחו ממנו, ושבח פירות, כלומר, השבח שהושבחו הנכסים על ידי עבודתו, והמקבל עליו (מתחייב) בזמן הקידושין לזון את בן אשתו ובת אשתו מנישואיה הראשונים, וגט (שטר) חוב שאין בו אחריות, שלא נכתב בו במפורש שכל נכסי הלווה יהיו אחראים וערבים לפרעון חוב זה, וכן כתובת אשה שאין בה אחריות.

ונברר: מאן [מי] שמעת ליה דאמר [אותו שאומר] שאחריות לאו טעות סופר הוא? שאם לא נכתב תנאי של אחריות בשטר אין זו טעות סופר ששכח ולא כתב אחריות, והרי זה כאילו נכתבה במפורש, אלא שטר שאין כתובה בו אחריות באמת אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים — ר' מאיר הוא הסבור כן, וקתני [ושנה]: פירות ושבח פירות.

ונברר: שבח פירות היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? — כגון שגזל אדם שדה מחבירו ומכרה אחר כך לאחר, והשביחה הקונה, והרי היא יוצאה מתחת ידו של הקונה, על ידי הנגזל, כאשר הוא מוכיח בבית הדין ששדה זה היה שלו, כשהוא, הקונה, גובה מן הגזלן שמכר לו את השדה שעתה נלקחה ממנו, ורוצה לקבל ממנו בחזרה את מה ששילם לחינם,