"הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך" (שמות כג, כ), משמע מלאך ולא ה' בעצמו.

ועוד אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מנין דבר זה שאומרים אנשים]: בתר מרי ניכסי ציבי משך [אחרי בעל נכסים משוך עצים], כלומר, הצטרף אליו בעשייה כלשהי שתיהנה מכך שהנך מתלווה אליו. אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" (בראשית יג, ה).

א אגב שהוזכר ענין אברהם ואבימלך במשנתנו, מביאים מה שאמר רב חנן: המוסר דין על חבירו לשמים — הוא נענש תחילה, שנאמר: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך" (שם טז, ה), וכתיב [ונאמר]: "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (שם כג, ב), ששרה נפטרה תחילה. ואומרים: והני מילי [ודברים אלה שנענש על כך אמורים] דווקא באופן דאית ליה דינא בארעא [שיש לו גם דין בארץ], כלומר, שיש מי שיעשה את דינו בארץ, ואינו צריך להיזקק לדין שמים.

ובענין זה אמר ר' יצחק: אוי לו לצועק יותר מן הנצעק, מי שצועק על חבירו לשמים יכול להיענש יותר מזה שצועקים עליו. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אחד הצועק ואחד הנצעק, כלומר, מי שצועקים בגללו במשמע הכתוב המדבר בצעקת יתום על מענהו "אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב" (שמות כב, כב–כג), הרי ששניהם, הצועק והנצעק, בכלל הגזירה, אלא שממהרין לצועק לעונשו יותר מן הנצעק כפי שמצאנו בשרה.

ועוד לימוד מפרשה זו של אברהם ואבימלך אמר ר' יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט (אדם פשוט) קלה בעיניך. שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים הדבר בזרעה, שנאמר: "הנה הוא לך כסות עינים" (בראשית כ, טז). ופירושם של דברים, אמר לה: הואיל וכסית ממני ולא גילית שהוא אישך, וגרמת אלי הצער הזה, יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים. ונתקיים הדבר בזרעה, דכתיב [שנאמר]: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" (שם כז, א).

אמר ר' אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, וראיה לדבר: שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, שכל הטורפים רודפים אחריהם, והם אלו שהכשירן הכתוב מבין כלל העופות לגבי מזבח, משמע שיש מעלה גדולה בזה שהוא נרדף.

ב שנינו במשנה: האומר "סמא את עיני", בין שאמר הניזק במפורש שייפטר המזיק מתשלומים על כך, בין שלא אמר — הרי המזיק חייב. אבל האומר לחבירו להזיק את ממונו על מנת לפטור — פטור. אמר ליה [לו] רב אסי בר חמא לרבא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה תחילת המשנה ומה שונה הסוף] שלגבי גופו הוא חייב ולגבי בגדים הוא פטור?

אמר ליה [לו]: רישא [בתחילת המשנה] ששנינו בה שחייב, למרות שאמר לו "על מנת לפטור" — לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים שבגופו, כגון: עין, יד ורגל, שנאמרו במשנתנו, ומה שאמר "על מנת לפטור" — לא נתכוון לכך.

אמר ליה [לו]: וכי אדם מוחל על צערו אפילו כשלא חתך ראשי איברים שבגופו? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר לחבירו: "הכני, פצעני, על מנת לפטור" — פטור?! אישתיק [שתק] רבא ולא מצא תשובה.

אמר ליה [לו] לרב אסי: מידי שמיע לך בהא [האם שמעת דבר בענין זה] בהסבר ההלכה שחייב המזיק בכל אופן בפגיעה בראשי איברים שבגופו? אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר רב ששת: הטעם הוא משום פגם משפחה, שמי שקוטעים את איבריו לא רק הוא מצטער, אלא גם משפחתו, ועל כך הוא אינו יכול למחול, אבל על צער בלבד יכול אדם למחול, וייפטר הלה אם יאמר לו "על מנת לפטור".

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בהסבר הדבר. ר' אושעיא אמר: הטעם הוא משום פגם משפחה. רבא אמר: משום שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו.

ר' יוחנן אמר: יש "הן" שהוא כ"לאו", שיש מקרים שלמרות שאומר "הן" אין הדבר נחשב כהסכמה, והרי זה כאילו אמר "לא", ולהיפך: יש "לאו" שהוא כ"הן", שגם כשאומר "לאו" כוונתו להסכים לדבר. וכן כאן כשאומר "על מנת לפטור" אין הכוונה שהוא מתכוון באמת לכך.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אמר אדם לחבירו: "הכני, פצעני", ושאלו החבר: "על מנת לפטור"? ואמר לו "הן"?! הרי זה מקרה שיש "הן" שהוא כ"לאו", כאומר: וגם אם נתתי לך רשות לעשות זאת, האם סבור אתה שאמחל לך על התשלום?! אם אמר לו: "קרע את כסותי", ואומר לו ההוא: "על מנת לפטור"? ואמר לו: לאו?! הרי "לאו" שהוא כ"הן", שכוונתו לומר שאם לא היה רוצה לפוטרו לא היה מבקש ממנו לקרוע את בגדו. כ

ג שנינו במשנה שאם אמר אדם לחבירו "שבר את כדי", או "קרע את כסותי" ועשה השני כדבריו — חייב. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], נאמר בדיני שומרים שבתורה: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר" (שמות כב, ו), וכן "כי יתן איש אל רעהו חמור או כלים לשמור" (שמות כב, ט), ולכל שומר יש מקרים בהם הוא מתחייב לשלם לבעלים על נזק שנגרם לפקדון, ודייקו חכמים: "לשמור" — ולא כשנתן לו לאבד, "לשמור" — ולא כשנתן לו לקרוע, "לשמור" — ולא כשנתן לו לחלק לעניים! משמע שאין השומר חייב על דברים שאמר לו לקרוע, אפילו לא פירש "על מנת לפטור"!

אמר רב הונא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] משנתנו שמחייבת הריהי עוסקת במקרה דאתי לידיה [שבא הדבר לידו] וכבר יש לו אחריות על הדבר, ואף אם אמר לו חבירו לקורעו — חייב. הא [זו] הברייתא שפוטרת עוסקת במקרה שלא אתי לידיה [בא הדבר לידו]. והואיל ועשה כדברי חבירו — פטור.

אמר ליה [לו] רבה לרב הונא: והרי "לשמור", כלומר, מקרה שבו מתחייב שומר באחריות לחפץ, דאתי לידיה [שבא לידו] משמע, ובזה עוסקת הברייתא, ולא ניתן לפרשה במקרה שלא בא הדבר לידו!

אלא אמר רבה: הא והא דאתא לידיה [זו וזו מדובר שבא לידו], ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא דאתא לידיה [זו, המשנה, עוסקת במקרה שבא לידו] מתחילה בתורת שמירה, ואינו נפטר אלא אם כן פוטרו במפורש. הא דאתא לידיה [זו, הברייתא, עוסקת במקרה שבא לידו] בתורת קריעה.

מסופר: ההוא ארנקא [ארנק אחד, כיס מלא כסף] של צדקה דאתי [שהובא] לעיר פומבדיתא, אפקדה [הפקיד] רב יוסף את הארנק גבי ההוא גברא [אצל אדם אחד], פשע (התרשל) בה בשמירה, אתו גנבי [באו גנבים] וגנבוה, חייביה [חייב אותו] רב יוסף לשלם. אמר ליה [לו] אביי, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: "לשמור" — ולא לחלק לעניים, משמע שדבר שמחלקים לעניים אין עליו דין שמירה!

אמר ליה [לו]: עניי העיר פומבדיתא מיקץ קיץ להו [יש להם קיצבה קבועה שהם מקבלים], וכיון שיש לכל עני קיצבה קבועה, יכול הוא לתבוע אותה, ולכן "ולשמור" הוא,