דאפחתה [שהפחיתה] מכספה, כלומר, מערכה הכספי שיינתן לו עבורה, אבל פציעה שלא אפחתה [הפחיתה] מכספה לא קמיבעיא ליה [נשאלה לו]!

אמר ר' יוסי בר חנינא: כאן מדובר שפצעה בפניה, ופציעה שכזו אפחתה [הפחיתה] מכספה, ממה שיכול לקבל עבורה.

א שנינו במשנה: החובל בעבד כנעני של אחרים — חייב בכל התשלומים. ור' יהודה סבור שאין צריך לשלם במקרה זה בושת. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב] שממנו למדים דין בושת: "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו" (דברים כה, יא), ומלשון הכתוב נלמד שהוא מדבר רק במי שיש לו יחס של אחוה בישראל, יצא עבד שאין לו אחוה עם ישראל, שאינו נכלל בקהל ישראל, ולכן גם אינו בכלל אלה שמגיע תשלום על בושתם. ורבנן [וחכמים] סבורים: הריהו נחשב בכלל אחוה בישראל לענין בושת משום שאחיו הוא במצו‍ת, שהרי גם העבד הכנעני צריך לקיים את רוב המצוות.

ושואלים: אלא מעתה, לפי נימוקו זה של ר' יהודה שאין העבד הכנעני נחשב אחיו של ישראל — זוממי עבד, אנשים שהעידו עדות שקר שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה לא יהרוגו אותם בית דין, דכתיב [שנאמר]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) והעבד אינו בכלל אחיו! אמר רבא אמר רב ששת, אמר קרא [הכתוב] באותו ענין: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יט, יט), וכוונתו שיש לבער את עושה הרשעה מכל מקום, לרבות מי שזמם להרוג עבד.

ושואלים מצד שני: אלא מעתה, לרבנן [לדעת חכמים] שאומרים שעבד כנעני הרי הוא בכלל אחוה בישראל, עבד יהא כשר למלכות שנאמר בה "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), ולדעתם הלא הוא בכלל "אחיך"! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], תיקשי [יקשה] לך דינו של גר לדברי הכל, בין לחכמים ובין לר' יהודה, שמדוע אומרים שאין ממנים גר למלך והרי יש לו אחוה בישראל? אלא, בענין זה אמר קרא [הכתוב]: "מקרב אחיך תשים עליך מלך ", וכוונתו ממובחר שבאחיך, ומטעם זה פסולים גרים ועבדים.

ועוד מקשים: אלא מעתה, לרבנן [לדברי חכמים] יהא עבד כשר לעדות, דכתיב [שנאמר]: "והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו" (דברים יט, יח), ואם עבד הוא בכלל אחוה בישראל, מדוע לא יוכל להעיד?

אמר עולא: עדות לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר] שיהא כשר בה עבד, שכן אתיא [באה, נלמדת] פסילת עדות של עבד בקל וחומר מאשה: ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל להינשא לכל בן ישראל — פסולה לעדות, עבד שאינו ראוי לבא בקהל שהרי הוא אסור בבת ישראל — אינו דין שפסול לעדות?

ודוחים: מה לאשה שיש בה צד של קולה שכן אינה ראויה למצות מילה, תאמר בעבד שהוא ראוי למילה! ומשיבים: קטן יוכיח, שישנו במצות מילה ועדיין פסול הוא לעדות.

ומשיבים: מה לקטן שאינו חייב במצו‍ת, תאמר בעבד שהוא חייב ברוב המצו‍ת? ומשיבים: אשה תוכיח, שישנה בחיוב מצות ופסולה לעדות.

וחזר הדין, לפי זה יוצא שהדיון הולך וחוזר: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שיש צדדים שונים ונימוקים שונים בין לפסול ובין להכשיר, ואולם הצד השוה שבהן — שכן גם אשה וגם קטן אינן חייבים בכל המצו‍ת ופסולין להעיד, אף אני אביא (אוסיף) בדין זה את העבד — שאף הוא אינו חייב בכל המצו‍ת ופסול להעיד.

ומקשים שוב: מה להצד השוה שבהם שכן אינו איש, שלא אשה ולא קטן קרויים "איש", ולכן פסולים לעדות, תאמר בעבד שהוא נקרא "איש"?

אלא יש להביא נימוק אחר לפסולו של עבד לעדות: תיתי [תבוא תילמד] ההלכה הזו מגזלן, כשם שהוא פסול לעדות כך עבד פסול לעדות. ומשיבים: מה לגזלן שכן מעשיו הרעים גרמו לו, תאמר בעבד שאין (שלא) מעשיו גרמו לו?

אלא תיתי [תבוא תילמד] ההלכה הזו מגזלן ומחד מהנך [ומאחד מאלה], מאשה או מקטן.

מר בריה [בנו] של רבינא אמר טעם אחר לפסולו של עבד לעדות: מה שאמר קרא [הכתוב] "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד, טז), כוונתו: לא יומתו אנשים מישראל, וכן לא ייענשו בשאר עונשים על פי עדותם של מי שהם אבות שאין להם חייס [ייחוס] של בנים, כלומר, שאין בניהם מתייחסים אחריהם שאלו הם העבדים. דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר שמשמעות הפסוק הזה כדאמרינן [כמו שאנו אומרים, מפרשים אותו] כפשוטו שלא יומתו אבות על בנים — בגלל עדות של בנים, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא יומתו אבות על בניהם", מאי [מה] פירוש "בנים"? שמע מינה [למד מכאן] שלא יומתו על פי אבות שאין להם חייס [ייחוס] בנים.

ומקשים: אלא מעתה, לפי אותו הסבר, מה שנאמר בהמשך כתוב זה "ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז), הכי נמי [כך גם כן] תפרש: לא יומתו אנשים על פי עדותם של בנים שאין להם חייס [ייחוס] אבות? אלא מעתה לפי זה גר הכי נמי [כך גם כן] נאמר שהוא פסול לעדות שהרי אין לו ייחוס אבות, שמשעה שהתגייר אין הוא מתייחס ואינו נחשב כבן לאביו!

אמרי [אומרים] בתשובה: הכי השתא [כך עכשיו כיצד אתה משווה]?! גר, נהי [אם אמנם] שאין לו חייס [ייחוס] למעלה לאבותיו שלו, אבל למטה (לבניו וצאצאיו) יש לו חייס [ייחוס], לאפוקי [להוציא למעט] עבד שאין לו כלל חייס [ייחוס], לא למעלה ולא למטה.

ויש הוכחה לדבר, שכן דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שגר פסול לעדות, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא יומתו אבות על בניהם" לכדאמרינן [לכפי שאמרנו, פירשנו]: לא יומתו אבות בעדות בנים, ונכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] "ובנים לא יומתו על אבות", דשמעת מינה תרי [שתלמד מכאן שתי הלכות]: חדא [אחת] — שלא יומתו בנים בעדות אבות, ואידך [והאחרת], — שלא יומתו על פי בנים שאין להם חייס [ייחוס] אבות, כלומר, גר,

ואילו דינו של עבד נפקא ליה [יצא לו, יילמד] בקל וחומר מגר ובאופן זה: ומה גר שלמעלה מצד אבותיו הוא שאין לו חייס [ייחוס], אבל למטה מצד בניו יש לו חייס [ייחוס] — פסול לעדות, עבד שאין לו חייס [ייחוס] כלל לא למעלה ולא למטה — אינו דין שיהא פסול לעדות?

אלא מדכתב רחמנא [ממה שכתבה התורה] לא כך אלא "לא יומתו אבות על בנים", משמע מכאן ללמדנו: לא יומתו על פי אבות שאין לו חייס [ייחוס] בנים, שמע מינה [למד מכאן]: עבד שאין לו חייס [ייחוס] לא למעלה ולא למטה — הוא שפסול לעדות, אבל גר כיון שיש לו חייס [ייחוס] למטה — כשר לעדות.

וכי תימא [ואם תאמר]: לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "ובנים לא יומתו על אבותיהם", למה לי לאיזה ענין דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "ובנים לא יומתו על אבות", שמשמע הכתוב לפי זה: לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס [ייחוס] אבות? יש לומר: איידי [מתוך] שכתב "לא יומתו אבות על בנים", כתב נמי [גם כן] באותו סגנון "ובנים לא יומתו על אבות".

ב שנינו במשנה: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, שהחובל בהם — חייב, והם שחבלו באחרים — פטורים. מסופר: אימיה [אמו] של רב שמואל בר אבא מהעיר הגרוניא הות נסיבא ליה [היתה נשואה לו] לר' אבא, לאחר הנישואין כתבתינהו לנכסי [כתבה את נכסיה] לרב שמואל בר אבא ברה [בנה] שיזכה בהם. בתר דשכיבא [אחרי שמתה] האם,