חייב בכולן, כלומר, בכל חמשת התשלומים של החובל בחבירו.

ונברר: האי [זה] החובל בהוריו באופן שלא עשה בו חבורה, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? לאו [האם לא] כגון שהכהו על ידו ונפגעה ידו ואינו יכול לעבוד בה וסופו לחזור ולהירפא, וקתני [ושנה]: חייב בכולן ואף בנזק, אף שהוא זמני. ואם כן יש מכאן תשובה לשאלה ששאל רבה.

אמרי [אומרים בדחייה]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — כגון שחירשו (עשה את אחד מהוריו חרש) על ידי מכה, ולא עשה בו חבורה, שהוא נזק שאינו חוזר ומשום כך משלם את כל חמשת התשלומים. ומקשים: כיצד ניתן להעמיד במקרה כזה? והאמר [והרי אמר] רבה עצמו: החורש (העושה חרש) את אביו על ידי שמכה אותו — נהרג, אף על פי שאין רואים חבורה, לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה, מדוע? ודאי טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה [טיפת דם נפלה לו באוזנו] והיא שגרמה לו את החרשות, אף על פי שאין הדבר נראה מבחוץ!

אלא יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שגילחו, שגילח את שערו ולא גרם לו לחבורה. ואומרים: אם גילחו מהדר הדר [הרי חוזר הדבר], והיינו בעיין [והרי זו שאלתנו] ששאלנו מה קורה בנזק שסופו להיתקן? ואם כן, נמצא פתרון לשאלת רבה.

אמרי [אומרים בדחייה]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שסכו נשא [בסם] שגורם לכך שהשערות לא הדר [יחזרו] ויצמחו.

ומסבירים כיצד בענין זה יכול להיות שחייב בחמישה דברים: צער — כגון דאית ליה קרטופני ברישיה [שיש לו פצעים בראשו] וצווחי מהנהו קרטופני [ויש לו כאבים מאותם הפצעים] בגלל הסם. ריפוי — דבעיא אסויי [שצריך לרפא אותו] מהפצעים הללו. שבת — דהוה מרקיד בי כובי, דבעיא מחוי גוני ארישא [שהיה זה אדם שרוקד בשכר בבית המרזח, שהיה רוצה להראות תוך כדי ריקוד דברים בראשו ושערותיו], ועתה לא מחוי מהנהו קרטופני [מראה מחמת הפצעים הללו]. בושת — אין לך בושת גדול מזה שגילח אותו ונראים על ראשו אותם פצעים.

ומעירים: ומילתא דבעיא ליה [ודבר שהיה מסופק לו] לרבה, פשיטא ליה [פשוט לו] לאביי להך גיסא [כצד זה] של הבעיה, ולרבא להך גיסא [כצד האחר] של הבעיה, כלומר, שכל אחד מהם פתר את הבעיה, אבל כל אחד פתרה באופן אחר. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה זו של רבה מה הדין אם הכהו על ידו וצמתה (יבשה, שותקה) וסופה לחזור, אביי אמר: נותן לו שבת גדולה, כלומר, נזק, דמי היד, ושבת קטנה דמי ביטול מלאכה. ורבא אמר: אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום, שמשלם רק את השבת במשך הימים שבפועל אינו עובד בהם, אבל לא את דמי היד. ושניהם פתרו איפוא שאלה זו.

א ועוד נחלקו אביי ורבא בתשלומי נזק ושבת. איתמר [נאמר]: הקוטע יד עבד עברי של חבירו, אביי אמר: נותן לו שבת גדולה (נזק) לעבד, ושבת קטנה את דמי ביטול המלאכה שלו בזמן חוליו לרב (לאדון). רבא אמר: הכל ינתן לעבד, אבל ילקח (יקנה) בהן קרקע והרב אוכל את פירות הקרקע כל תקופת עבדותו של העבד, ונמצא על ידי זה ששניהם מקבלים את המגיע להם.

ומעירים: פשיטא [פשוט הדבר], אם פיחת שגרם לעבד נזק שפוחת ערכו אצל עצמו, ואצל רבו לא פיחת שבשביל אדוניו אין בזה פחת, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? — כגון דפסקיה לריש אוניה [שחתך את תחילת אוזנו] או לריש נחיריה [את תחילת נחירו], שלענין מלאכה לרבו אין בזה הבדל, אבל יש בזה נזק לעבד עצמו, במקרה כזה הכל, כל מה שיש לשלם הרי זה ניתן לעצמו, לעבד, ואולם אם פיחת אצל רבו שהיה נזק גם אצל רבו — בזה פלוגתא [המחלוקת] של אביי ורבא.

ב שנינו במשנה: שתשלום בושת — הכל לפי המבייש והמתבייש. ומסבירים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו] — לא כדעת ר' מאיר ולא כדעת ר' יהודה, אלא כדעת ר' שמעון היא.

דתנן [שכן שנינו] בברייתא: וכולן כל אלו שבוישו על ידי אחרים רואין אותן (מתייחסים אליהם) לענין חישוב דמי הבושת כאילו הם בני חורין שהיו עשירים וירדו מנכסיהם, אף על פי שאינם עשירים כעת. ומדוע? — שהן בני אברהם יצחק ויעקב ומגיע להם. אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אומדים כל אדם לפי מה שהוא: הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קטנו. ר' שמעון אומר: עשירים — רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים — רואים אותן כפחותין שבהן שבעניים, וכל זאת כדי להקל בתשלום הבושת על המבייש.

ומעתה נברר: מני [כשיטת מי היא משנתנו]? אי [אם] כשיטת ר' מאיר הלא מתניתין קתני [משנתנו שונה]: הכל לפי המבייש והמתבייש, לשיטת ר' מאיר: כולהו בהדי הדדי נינהו [כולם כל המבוישים זה כמו זה הם]. ואי [ואם] כדעת ר' יהודה, הלא מתניתין קתני [משנתנו שונה] להלן (עמוד ב): המבייש את הסומא — חייב, ואילו ר' יהודה אומר: סומא אין לו תשלום בושת. אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' שמעון היא?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כדעת ר' יהודה, כי אמר [כאשר אומר] ר' יהודה סומא אין לו בושת, הכוונה היא לסומא שבייש אדם פיקח למשקל מיניה [לקחת ממנו] דמי בושתו של המבוייש, שמפני שהוא סומא אינו רואה מה הוא עושה, ואין אדם מתחייב בתשלום בושת אלא אם נתכוון, אבל למיתבא ליה [לתת לו לסומא] כאשר ביישו אותו — יהבינן ליה [נותנים לו] דמי בושתו.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה שהוא שונה בסוף המשנה]: המבייש את הישן — חייב, וישן שבייש — פטור, ודווקא בזה מחלקת המשנה ולא קתני [ואינה שונה] חילוק נוסף בין סומא שבויש, שחייב המבייש, וסומא שבייש אחר שהוא פטור, מכלל הדברים אתה למד שלא שנא הכי [שונה כך] ולא שנא הכי [שונה כך] ואין לחלק בסומא ובכל מקרה פטור! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כי מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' שמעון היא.

ג ומנסים לברר לפי ברייתא זו גם ברייתא שנאמרה בסתם. ובאותו ענין שואלים עוד: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול — נותן לגדול דמי בושתו של קטן. התכוון לבייש את העבד ובייש את בן חורין — נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד. ונברר: מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' מאיר ולא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' שמעון!

ומסבירים מדוע אין זה כשיטת כל אלו התנאים: קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] מתחילה לומר שקטן זה הנזכר בברייתא — הכוונה למי שהוא קטן בנכסים (עני), גדול — גדול בנכסים (עשיר), ומעתה אי [אם] כשיטת ר' מאיר אי אפשר לומר זאת כי האמר [הרי הוא אומר]: כולהו בהדי הדדי נינהו [כולם זה כמו זה הם], שדנים בכולם דין אחד של בן חורין שירד מנכסיו, ואין הבדל בין עני לעשיר! ואי [ואם] כשיטת ר' יהודה, האמר [הרי הוא אומר]: אין לעבדים בושת, וממילא אין ענין של בושת בעבד ואין בן החורין מקבל דבר אם התכוון המבייש לבייש עבד! ואי [ואם] כשיטת ר' שמעון, האמר [הרי הוא אומר]: נתכוון לבייש את זה ובייש את זה — פטור לגמרי,

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — הרי זה כקטלא [כמו דין מיתה], מה קטלא [מיתה] אין ממיתים אותו עד שהרג את האדם שמתכוון ליה [לו] דווקא, דכתיב [שנאמר]: "וארב לו וקם עליו" (דברים יט, יא) שכוונתו: עד שיתכוון לו, לזה שהרג, בושת נמי [גם כן] עד דמיכוין ליה [שמתכוון לו], דכתיב [שנאמר]: "ושלחה ידה והחזיקה במבשיו" (דברים כה, יא), שאין משלם עבור הבושת עד שיתכוון לו!

ודוחים: לעולם שיטת ר' יהודה היא, וכי קאמר [וכאשר אומר] ר' יהודה אין לעבדים בושת — הרי זה למיתבא להו [לתת להם], אבל למישם, שיימינן בהו [לאמוד, אומדים אותם] כמה בושת יש להם, ואותו שיעור בושת ישלם לבן החורין שביישו מתוך מחשבה שהוא עבד.

ואי בעית אימא ד[ואם תרצה אמור]: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' מאיר, שכן מי סברת [האם סבור אתה] שגדול — גדול בנכסים, קטן — קטן בנכסים? לא, גדול — גדול ממש (מבוגר), וקטן — קטן ממש שעדיין לא הגיע לבגרות.

ושואלים: וכי קטן בר [בן] בושת הוא, הרי אין בו דעת? ומשיבים: אין [כן], כדאמר [כמו שאמר] רב פפא בענין אחר: שמדובר בקטן בגיל דמיכלמו ליה ומיכלם [שכשמביישים אותו והוא מתבייש] שיש לו בושת, הכא נמי [כאן גם כן] —