קטן (אדם קטן בקומתו) שהרג את הגדול וכן גדול שהרג את הקטן, היכי קטלינן ליה [איך הורגים אנו אותו]? הלא התורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), משפט השוה לכולכם, ובמשפט כזה אין שויון בעונשם של כל הרוצחים! אלא אומרים שאף במקרים אלה נחשב הדבר למשפט שווה כי נשמה שקיל מיניה [לקח ממנו] הרוצח מהנרצח, נשמה אמר רחמנא נשקול מיניה [אמרה התורה שיקחו ממנו], הכי נמי [כאן גם כן] במקרה של עין נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה [את אור עיניו לקח ממנו, לכן את אור עיניו אמרה התורה שיקחו ממנו].

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו ענין, ר' שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" (שמות כא, כד) כוונתו לתשלומי ממון, והוא נושא ונותן בדבר. אתה אומר שכוונתו לתשלומי ממון, או אינו אלא הכוונה לתשלום עין ממש? לכן יש להשיב: הרי שהיה סומא וסימא אדם אחר, או שהיה קיטע יד — וקיטע ידו של אחר, או שהיה חיגר — וחיגר את רגלו של אחר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והרי אי אפשר לעשות לו כן, והתורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם", משפט השוה לכולכם!

על דרך זו של הוכחה אמרי [אומרים] בדחייה: ומאי קושיא [ומה הקושי שבדבר]? דלמא [שמא] היכא [במקום] שאפשר להעניש באברי גופו — אפשר ומענישים אותו בכך, היכא [היכן] שלא אפשר — לא אפשר, ופטרינן ליה [ופוטרים אנו אותו] לגמרי. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], איש טרפה (מי שעומד למות בשל מחלה או פגיעה קשה) שהרג את השלם, מאי עבדינן ליה [מה אנו עושים לו]? הרי רוצח זה נחשב כבר כאדם הרוג, שאי אפשר להרוג אותו!

אלא מוכרחים לומר היכא [במקום] שאפשר — אפשר, היכא [במקום] שלא אפשר — לא אפשר ופטרינן ליה [ופוטרים אנו אותו]. ועוד בהוכחה שחובל בחבירו משלם ממון ולא באיברי גופו.

דבי ר' ישמעאל תנא [התנא של בית מדרשו של ר' ישמעאל שנה], אמר קרא [הכתוב]: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כד, כ), ואין מובנה של נתינה זו אלא ממון. ומקשים: אלא מעתה (לפי זה), שאתה מפרש את הפועל נתן האמור כאן כמתייחס לממון בלבד, הרי נאמר באותו הכתוב "כאשר יתן מום באדם" (שם), הכי נמי [כך גם כן] שממון הוא? והרי בוודאי אינך יכול לפרש כך!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: דבי ר' ישמעאל קרא יתירא דרשי [של בית מדרשו של ר' ישמעאל מקרא יתר באותה פרשיה דרשו], מכדי כתיב [הרי נאמר] בפסוק הקודם: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (שם יט), "כן ינתן בו" האמור בפסוק הבא אחריו למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: שעונש זה הוא בנתינת ממון. ושואלים: אם כן שאתה דורש ייתור לשון נתינה שבמקרא זה מה שנאמר "כאשר יתן מום באדם" למה לי לכתוב בלשון "יתן" ומה בא זה ללמדנו? ומשיבים: אין אנו למדים דבר, שכן איידי דבעי מיכתב [משום שרצה לכתוב] "כן ינתן בו", שלשון נתינה בענין זה היא מדוייקת והכרחית, כתב נמי [גם כן] "כאשר יתן מום באדם".

דבי ר' חייא תנא [התנא של בית מדרשו של ר' חייא שנה] באותו ענין, אמר קרא [המקרא] לענין עונש עדים זוממים: "לא תחוס עינך נפש בנפש... יד ביד רגל ברגל" (דברים יט, כא), לומר: דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו [ומה הוא]? ממון. ומקשים: אלא מעתה, לפי זה, מה שנאמר באותו פסוק "רגל ברגל" נמי הכי הוא [גם כן כך הוא] לשון מדוייקת וכוונתה: דבר הנעשה ברגל?!

אמרי [אומרים]: דבי [החכמים של בית מדרשו של] ר' חייא קרא יתירא קא דרשי [מקרא יתר הם דורשים], וכך הם דורשים: מכדי כתיב [הרי נאמר] בפסוק הקודם: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שם יט), אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שהכוונה שמענישים אותו באותו דבר ממש, אם כן הפירוט "יד ביד" למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: שהכוונה היא ממון. שואלים אם כן, "רגל ברגל" למה לי? ומשיבים: איידי דכתיב [מתוך שכתוב] "יד ביד", כתב נמי [גם כן] "רגל ברגל".

אביי אומר: אתיא [באה הלכה זו] ש"עין תחת עין" — ממון, מדתני דבי חזקיה [ממה ששנה החכם בבית מדרשו של חזקיה], דתנא [ששנה] החכם דבי [של בית מדרשו של] חזקיה: כתוב "עין תחת עין" (שמות כא, כד) ובפסוק קודם כתוב "נפש תחת נפש" (שם, כג), להדגיש: ולא נפש ועין תחת עין; ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שנוטלים ממנו עין ממש, זימנין דמשכחת לה [פעמים שאתה מוצא אותה אפשרות מתקיימת] שיהיה עונש עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה [שבתוך שמעוור אותו גם יוצאת נשמתו] שמפני חולשתו של הנאשם גורמת הוצאת העין למותו.

ושואלים: ומאי קושיא [ומה הקושיה שבדבר]? דלמא מימד אמדינן ליה [שמא אומדים אנו אותו], אי מצי מקבל — עבדינן [אם הוא יכול לקבל עונש זה — עושים אנו לו], ואי לא מצי מקבל — לא עבדינן [ואם אינו יכול לקבל עונש זה — אין אנו עושים]. ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה [וגם אם אמדנו אותו שיכול לקבל ועשינו בו את העונש ויצאה נשמתו בתוך כך] בכל זאת על ידי מעשה זה, אי מיית — לימות [אם מת — שימות], מי לא תנן [האם לא שנינו] כיוצא בזה גבי [אצל] מלקות: מי שאמדוהו למספר מסויים של מלקות ומת תחת ידו של המלקה בתוך המספר הזה — פטור, שאף על פי שעונשו הוא למלקות בלבד כיון שעשה המלקה כדין — אינו חייב עליו.

רב זביד משמיה [משמו] של רבה אמר הסבר נוסף: אמר קרא [הכתוב באותה פרשיה]: "פצע תחת פצע" (שם כד), וכתוב זה שהוא מיותר בא ללמדנו: ליתן לחייב תשלומי צער גם במקום שמשלם נזק. ומעתה נברר: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] ש"עין תחת עין" ממש, ועושים לחובל מה שעשה לחבירו, הרי כי היכי דלהאי הוי ליה צערא, להאי נמי אית ליה צערא [כמו שלזה לנחבל יש לו צער, לזה לחובל גם כן יש לו צער] בהוצאת עינו, ואם כן מפני מה צריך הוא גם לשלם דמי צער בנוסף לכך?

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבכך? דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי [שמא יש אדם שהוא מפונק יש לו צער יותר], ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא [ויש אדם שאינו מפונק שאין לו צער], ואם כן, אף אם נקיים "עין תחת עין" כפשוטו עדיין יש צורך לחייב צער במקום נזק, ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] שכתבה התורה "פצע תחת פצע" ללמדנו שמשלם דמי צער? הרי זה כדי למתבי ליה היאך דביני ביני [לתת לו את ההבדל שבין זה לזה], שאם הנחבל הוא אדם מפונק והחובל אינו מפונק צריך להוסיף לו דמי צערו היתר.

רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר ראייה נוספת, אמר קרא [הכתוב עוד באותה פרשיה]: "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) ובא זה ללמדנו, ליתן, כלומר, לחייב תשלום רפואה גם במקום שמשלם נזק; ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] ש"עין תחת עין" ממש, אם כן, מדוע ישלם החובל דמי רפואה והרי כי היכי דהאי בעי אסייא, האי נמי בעי אסייא [כמו שזה, הנחבל, צריך רופא, זה, החובל, גם כן צריך רופא] לרפואת עינו שנעקרה ממנו כעונש.

ודוחים: מאי קושיא [מה הקושיה בדבר]? דלמא איכא דסליק בשריה הייא [שמא יש מי שמתרפא בשרו במהרה], ואיכא [ויש] מי שלא סליק בשריה הייא [מתרפא בשרו במהרה], ונמצא שגם אם נפרש "עין תחת עין" ממש, יש צורך לחייב גם על ריפוי. למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] שכתבה התורה "ורפא ירפא" לתשלום דמי רפואה? — הרי זה כדי למיתב ליה היאך דביני ביני [לתת לו מה שיש בין זה לזה] בהבדל בזמן הריפוי.

רב אשי אמר ראיה נוספת שתשלום על חבלת גוף הוא ממון ולא ממש: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "תחת" "תחת" משור. כתיב הכא [נאמר כאן]: "עין תחת עין" (שמות כא, כד), וכתיב התם [ונאמר שם] בשור מועד שנגח שור חבירו: "שלם ישלם שור תחת השור" (שמות כא, לו), מה להלן בשור הכוונה שמשלם ממון, ולאו דווקא שנותן תחתיו שור ממש, אף כאן בחבלות הגוף ממון.

ושואלים: מאי חזית [מה ראית] דילפת [שאתה לומד] "תחת" "תחת" משור? נילף [נלמד] "תחת" "תחת" מאדם, דכתיב [שנאמר] באדם ההורג אדם אחר: "ונתת נפש תחת נפש" (שמות כא, כג), מה להלן עונשו הוא נפש ממש, אף כאן בענין חבלת הגוף הכוונה לעונש אבר ממש!

אמרי [אומרים]: עדיף הלימוד משור משום שדנין (לומדים) נזקין מנזקין, ואין דנין נזקין ממיתה. ודוחים: אדרבה, להיפך: עדיף הלימוד מאדם ההורג משום שדנין אדם מאדם, ואין דנין אדם מבהמה!

אלא חזר בו רב אשי מראיה זו ואמר רב אשי ראיה אחרת: מ"תחת אשר ענה" (דברים כב, כט) יליף ליה [לומד את זאת], שהמפתה נערה נותן כסף במקום העינוי, ונמצא שיש פה לימוד של "תחת" "תחת" שהוא של אדם מאדם ונזיקין מנזיקין.

א תניא [שנויה ברייתא] באותו ענין, ר' אליעזר אומר: מה שנאמר "עין תחת עין", הכוונה היא — ממש. ותוהים: ממש סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? וכי ר' אליעזר לית ליה ככל הני תנאי [אין לו, אינו מקבל את שיטתם של כל התנאים הללו] הסוברים כולם שהכוונה לממון?

אמר רבה: הכוונה היא לומר, שאין שמין אותו את הניזק לצורך תשלום הנזק כעבד לצורך חישוב תשלום הנזק. אמר ליה [לו] אביי: אלא כמאן [כמי יעשו], כיצד יאמדו אותו? אם תאמר כבן חורין, בן חורין מי אית ליה דמי [האם יש לו מחיר]? ואם כן באיזו דרך נקצוב את המחיר של הנזק שלו? אלא אמר רב אשי: כוונת ר' אליעזר לומר, שאין שמין אותו כעבד — בניזק לאמוד כמה הוזק הנחבל, אלא במזיק, כמה שוויו עכשיו כעבד, ויפחת מחירו אם באמת היו עושים בו את העונש ממש, והיו מוציאים ממנו עין. ואת הסכום הזה משלם.

ב מסופר: ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא [מעשה בחמור אחד שקטע את ידו של ילד], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב פפא בר שמואל, אמר להו [להם]: זילו שומו ליה [לכו והעריכו לו] ארבעה דברים שצריך לשלם בעליו של החמור. אמר ליה [לו] רבא בשאלה: והא אנן [והרי אנו] חמשה תנן [שנינו] במשנתנו! אמר ליה [לו]: ארבעה דברים לבר [חוץ] מנזק קאמינא [אמרתי]. אמר ליה [לו] אביי בשאלה: והא [והרי] חמור הוא שהזיק, וחמור אינו משלם אלא נזק! אמר להו [להם] רב פפא בר שמואל: זילו שומו ליה נזקיה [לכו העריכו לו את נזקו בלבד]. אמרו לו: והא כעבדא בעי למשיימיה [והרי צריך להעריך אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק]! אמר להו [להם]: זילו שיימוהו כעבדא [לכו העריכו אותו כעבד].

אמר להו אבוה דינוקא [אמר להם אביו של התינוק]: לא בעינא, דזילא ביה מילתא [אינני רוצה, שמזולזל בו הדבר] שיעריכו אותו כאילו היה עבד. אמרו ליה [לו] לאב: והא קא מחייבת ליה לינוקא [והרי בכך אתה מחייב אותו, את הילד], שהרי כסף זה שייך לילד, ומגיע לו סכום זה ואין אתה יכול לוותר על המגיע לו! אמר להו [להם]: לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי [כאשר יגדל, אפייס, אפצה, אותו מכספי שלי] ואינני רוצה שיתבזה עכשיו.

ג עוד מסופר: ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא [מעשה בשור אחד שלעס וחיבל ידו של ילד], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא, אמר להו [להם]: זילו שיימוהו כעבדא [לכו והעריכו אותו כעבד]. אמרו ליה [לו]: והא מר [אדוני] עצמו הוא דאמר [שאומר]: כל תשלום שאומדנו הוא הנישום כעבד — אין גובין אותו בית דין בבבל! אמר להו [להם]: לא צריכא [נצרכה] הערכה זו שיעריכוהו אלא דאי תפס [שאם יתפוס] הניזק סכום זה מן המזיק לא יוציאו מידו.

ומעירים: רבא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: נזקי שור בשור, כלומר, שור שניזוק על ידי שור, וכן נזקי שור באדם, כלומר, שור שניזוק על ידי אדם — גובין אותו בבבל, אבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור שור שהזיק אדם — אין גובין אותו בבבל.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור שלא? — שאתה אומר ש"אלהים", כלומר, דיינים סמוכים, בעינן [צריכים אנו], וליכא [ואין] בבבל, ואולם נזקי שור בשור ושור באדם נמי [גם כן]