שיהו כל האנשים מרעין (רועים) את בהמותיהם בחורשין (יער קטן), ולא יקפיד בעל היער על כך. ומלקטין עצים בשדותיהם של אחרים ואין בעל השדה מעכב, ומלקטים עשבים בכל מקום להאכיל לבהמה, חוץ מבשדה תלתן, שבעל השדה רוצה בקיום העשבים. וקוטמים נטיעות (קוצצים ענפים צעירים) כדי להשתמש בהם כיחורים לנטיעה חדשה או להרכבה בעץ אחר, בכל מקום גם בלא רשות הבעלים, חוץ מגרופיות (יחורים) של זית, שאין לוקחים מהם. ומעין היוצא בתחילה (מעין חדש) בני העיר כולה מסתפקין (משתמשים לצרכיהם) ממנו, ולא רק בעל האדמה שממנה יצא המעין. והכל מחכין (מטילים חכות לדייג) בימה של העיר טבריא (טבריה) ולא רק בני שבט נפתלי שבנחלתו כלול ים כנרת, ובלבד שלא יפרוס קלע (מחיצה במים לתפוס הדגים) ובכך גורם שיעמיד, יעכב, את הספינה העוברת שם.

ונפנין לעשות צרכים לאחורי הגדר, ואפילו בשדה מליאה כרכום שמשתמשים בו לתבלין. וכן מהלכים בשבילי הרשות, כלומר, בשבילים שבשדות פרטיים, שאינם דרך הרבים, עד שתרד הגשמים של רביעה (עונת הגשמים) השניה, שאז ההילוך יכול לקלקל את התבואה שזרעו בשדה. וכן מותר לעוברי דרכים להיות מסתלקין לצידי הדרכים אף על פי שדורכים על שדהו של אדם פרטי מפני יתידות (בליטות שבקרקע) הדרכים המקשות על אדם ללכת בדרך, וכן התועה בין הכרמים ואינו מוצא דרך לצאת מפסיג (מפסק, מחתך) ועולה מפסיג ויורד, שמותר לו לחתוך מן הזמורות המסובכות כדי לצאת משם. וכן תיקן שמת מצוה, אדם שמצאוהו מוטל מת ואין לו מי שיטפל בקבורתו, קונה מקומו, שקוברים אותו במקום שנמצא ואין בעל השדה יכול לעכב. ומעתה דנים בדברים ומפרשים אותם לפרטיהם.

מה שאמרנו שתיקן יהושע שיהו מרעין בחורשין, אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] שהתיר יהושע אלא דווקא בהמה דקה ביער גסה (יער שבו עצים גדולים), שאין הבהמה הדקה מזיקה להם הרבה, אבל בהמה דקה בחורשה דקה, כלומר, ביער שעציו קטנים ודקים, או בהמה גסה בחורשה גסה — לא. וכל שכן בהמה גסה בחורשה דקה שלא, שכן מזיקה אותה ביותר.

וביחס לתקנה שעשה שיהיו מלקטין עצים משדותיהם, מסבירים: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא דווקא בהיזמי והיגי שהם מיני קוצים, אבל בשאר עצים שיש להם חשיבות וערך — לא, שאותם לא הפקירו בעלי השדות. ואפילו בהיזמי והיגי לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא במחוברין, שעל ידי כך מסייע קצת לבעל השדה, שהוא מנקה את שדהו, אבל בתלושין — לא, שבוודאי הכינם בעל השדה לעצמו.

ואפילו במחוברין — לא אמרן [אמרנו] שמותר ללקטם אלא בלח, אבל ביבשים — לא, שהם מוכנים להסקה. וכן מוגבל היתר זה בלבד שלא ישרש, שלא יעקור את שורשי הקוצים הללו ממקומם.

ועוד אמרו שתיקן שיהיו מלקטין עשבים בכל מקום, חוץ משדה תלתן. ושואלים: למימרא [האם מכאן אפשר לומר] שצמח התלתן מעלו [מועילים] לה עשבים הצומחים לידו? ורמינהי [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בענין כלאים: תלתן שעלתה (צמחה) עם מיני עשבים — אין מחייבין אותו לעקור את העשבים משום כלאים. וטעמו של דבר — משום שעשבים אלה מזיקים לתלתן ואינו רוצה בקיומם, ואם כן מדוע אמרו שאסור לעקור עשבים הגדלים בשדה תלתן, שאין הם בכלל תקנת יהושע?

ומשיבים: אמר רב ירמיה, לא קשיא [אינו קשה]: כאן במקום אחד מדובר שמגדל את התלתן לצורך זרע התלתן, וכאן במקום אחר מדובר שמגדל את התלתן לזירין (לצורך הגבעולים), ומסביר את ההבדל; אם מגדלה לזרע — קשו [קשים] לה עשבים, דמכחשי לה [שמכחישים אותה] את היבול, ובמקרה שכזה אין מחייבים לעקור העשבים משום כלאים. ואם מגדלה לזירין — מעלי [מועילים] לה העשבים, דכי קיימי ביני [שאם גבעולי התלתן עומדים בין] העשבים מירכבא [התלתן רוכב, נכרך, עליהם], ובמקרה שכזה אסור ללקוט עשבים משדה תלתן של חבירו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הבדל אחר: כאן שאין העשבים מועילים לשדה תלתן, מדובר שמגדל את התלתן לצורך אדם, וכאן שהעשבים מועילים לשדה התלתן מדובר שמגדל את התלתן לבהמה, שכיון שלבהמה הוא שזרעה, עשבים נמי מיבעי [גם כן צריכים] לה ולכן אסור לאדם לעקור משדה תלתן של חבירו את העשבים. ושואלים: ומנא ידעינן [ומנין אנו יודעים] אם זרע את התלתן לצורך אדם או לבהמה? אמר רב פפא: אם שאריה משארי [עשה ערוגות] — הרי זה ודאי לאדם, ואם לא שאריה משארי [עשה ערוגות] אלא זרע בצפיפות — הרי זה לצורך מאכל בהמה.

עוד שנינו בין התקנות: שקוטמין נטיעה בכל מקום, חוץ מגרופיות (ענפים) של זית. ואת פרטי דיניו של דבר זה פירשו ר' תנחום ור' ברייס משום [בשם] זקן אחד: אף שהתירו לקטום נטיעה מאילן, התירו רק אם משאיר בזית (לא בגרופית) כגודל ביצה מלמטה בסמוך לגזע, ואם חותך בקנים ובגפנים משאיר מן הפקק (פרק, קשר שבענף) ולמעלה, ושאר כל האילנות נוטל ענפים מן אובו (מעוביו, ענפים הפונים לכל עבר) של אילן ולא מן חודו של אילן, ששם הוא עצמו מוסיף לגדול, ואף באובו, נוטל דווקא

מן הענף החדש שצמח באותה שנה שאינו עושה פירות עדיין, ולא מן ישן שהוא עושה פירות. ונוטל ענף ממקום שאינו רואה את החמה ואינו עשוי לגדל פירות הרבה,