ומקשים על הכלל הזה: והא גבי [והרי אצל] קדשים, כלומר, בדין הכשרים לקרבנות נמי [גם כן] נאמר "שור או כשב" (יקרא כב, כז), שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, ונרבי [ונרבה] גם שם את הכלאים והרי אלה מינים שכשרים להקריב! ומשיבים: מדסיפא [מכיון שבסופו של אותו כתוב] בא ה"או" למעט ("כשב או עז"), שהרי שם אפשר להוציא כלאים מביניהם — רישא נמי [בראשו גם כן] בא ה"או" למעט. ומקשים: אדרבה [להיפך], נאמר: מדרישא [מכיון שבראשו] בא לרבות, סיפא נמי [בסופו גם כן] בא לרבות!

על קושיה זו תוהים: האי מאי [זו מה טענה היא]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] ש"או" בא למעט, אם כן הוא הטעם דאיצטריך תרי מיעוטי [שהוצרכו שני מיעוטים] כלאים ונדמה, דאף על גב דאימעט [שאף על פי שכבר התמעט] כלאים, איצטריך [הוצרך] מיעוט נוסף למעוטי [למעט] נדמה, לומר שפסול למרות שהוא מאותו מין עצמו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] ש"או" בא לרבות כלאים ונדמה, תרי ריבויי [שני ריבויים] אלה למה? השתא [עכשיו הרי] כלאים אירבי ליה [התרבה לו] להכשירו לקרבן, נדמה מבעיא [נצרכה] ללימוד נוסף שהוא גם כן כשר?

ושואלים: אם כן, אלא הא [זה] שאמר רבא ככלל: זה בנה (בנין) אב, שזהו המקור להלכות אחרות: כל מקום שנאמר "שה" אינו אלא להוציא את הכלאים, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] הוא נאמר? שכן אי [אם] לענין קדשים, בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "שור או כשב או עז" (יקרא כב, כז) ולמדנו מכאן פרט לכלאים!

אי [אם] לענין מעשר בהמה, שלא ניתן להפריש כלאים — הלא בגזירה שווה של המילים "תחת" "תחת" (יקרא כב, כז, כז, לב) יליף [למד] מקדשים!

אי [אם] לענין בכור, שכלאים שאינו קדוש בבכורה, הלא בגזירה שווה של "העברה" "העברה" ("והעברת כל פטר רחם". שמות יג, יב. "כל אשר יעבור". ויקרא כז, לב) יליף [למד] ממעשר!

אי נמי [או גם כן] אפשר להוכיח הלכה זו בבכור בדרך אחרת: אם לענין בכור שהוא נדמה אמרת [אומר אתה] שהוא לא קדוש בבכורה, משום דכתיב [שנאמר]: "אך בכור שור" (במדבר יח, יז) ולמדו מכאן: עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ואין וולד השור מתקדש בבכורה אם אינו דומה לאביו השור, וכי כלאים מבעיא [נצרכה] לומר שאינו קדוש בקדושת בכור?

אלא, כי איתמר [כאשר נאמרו] דבריו של רבא הם לענין פדיון פטר חמור שציותה התורה לפדותו בשה, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: אין פודין פטר חמור לא בעגל ולא בחיה כגון צבי ואיל, ולא בבהמה שחוטה ולא בטריפה אף אם היה זה כבש, ולא בכלאים של תיש ורחל, ששניהם מין שה, ולא בכוי.

ושואלים: ולשיטת ר' אלעזר שמתיר לפדות פטר חמור בכלאים הבא משני מיני שה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' אלעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] אמר רבא את כללו?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' אלעזר: כי איתמר [כאשר נאמר] כלל זה של רבא הרי זה לענין איסור אכילה של בעל חיים טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא, כגון רחל שנתעברה מבעל חיים טמא, לומר שהוולד הנולד להם אסור באכילה. ומעירים: ודבר זה הוא שלא כשיטת ר' יהושע במסכת בכורות, דאי [שאם] כשיטת ר' יהושע — דין זה מהפסוק "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים" (דברים יד, ד) נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] הדבר, שמלשון הרבים של "כשבים" (כבשים) הוא לומד שאין הוולד מותר באכילה כלל עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה, כלומר, בעלי חיים טהורים.

לגופו של תירוץ זה שואלים: ובהמה טהורה מטמאה מי מיעברא [האם היא כלל מתעברת], הלא שני מינים אלה נבדלים לגמרי, ואיך אפשר שיהיו כלאים מביניהם? ומשיבים: אין [כן], דקיימא לן [שמוחזק בידינו]