תשלום של כפל. כלומר, הם משלמים לו בהמה אחת כנגד מה שרצו לחייבו בכפל, אבל הוא עצמו נותן את הקרן.

א שנינו במשנה: גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר — אינו חייב תשלומי ארבעה וחמישה על הטביחה והמכירה. ועל כך אמרי [אומרים] בשאלה: בשלמא [נניח] שעל הטביחה וכן על המכירה אחר ההקדש הוא לא מחייב [מתחייב], משום דכי קא טבח [שכאשר הוא טובח] — של ההקדש קא טבח [הוא טובח], ולא את דמריה קא טבח [של בעליו הוא טובח].

אלא על ההקדש עצמו שהקדש ליחייב [שיתחייב] ותהא פעולת ההקדש נחשבת כמכירה, שהרי מה לי מכרו להדיוט שחייב על המכירה מה לי מכרו לשמים על ידי הקדשה?

ומשיבים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: קדשים שהמקדיש אותם חייב באחריותן, כלומר, שאם נגנבו או אבדו מבית הבעלים, הריהו חייב להביא קרבן אחר תחתיהם — ברשותיה דמריה קיימי [ברשות בעליהם עדיין הם עומדים] ולכן אין עצם ההקדשה נחשב כמכירה של הבהמה, ובסוג כזה של הקדש עוסקת משנתנו.

ומקשים: הא מדסיפא [הרי מאחר שסופה של המשנה] הם דברי ר' שמעון, הוי [הרי] נראה כי רישא [תחילתה] לאו [לא] כשיטת ר' שמעון, אלא שיטה אחרת!

אלא יש לדחות תירוץ זה ולומר כך: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה שהקדישם הגנב לשם קדשים קלים (כגון שלמים), ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר: קדשים קלים ממון בעלים הוא, וברשותיה קיימי [וברשותו הם עומדים].

ועל כך מקשים: לדרך זו אבל אם הגנב הקדישם לשם קדשי קדשים מאי [מה] יהא דינו? — משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הקדשתם כמו על מכירה, שאלו כבר אינם ממונו, אם כן, אדתני רישא [עד שהוא שונה בתחילה] במשנה קודמת (לעיל בבא קמא ע,א): גנב וטבח ואחר כך הקדיש — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלוק וישנה באותה פיסקה עצמה] בפרטי הדין במשנה שלנו, כשהקדיש ואחר כך טבח ומכר, ויאמר כך:

במה דברים אמורים שאינו משלם ארבעה וחמישה על שהקדיש את הבהמה שגנב — בקדשים קלים, אבל בקדשי קדשים — משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הקדשתם!

אלא, יש לדחות את מה שאמרנו, ולעולם לא שנא [שונה] קדשי קדשים ולא שנא [שונה] קדשים קלים, שעל עצם הקדשתם של אלו ושל אלו — פטור מתשלומי ארבעה וחמישה. ודקשיא [ומה שהיה קשה] לך: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, שלכאורה העברת רשות לבעלים אחרים נחשבת למכירה ומה ההבדל ביניהם — יש לחלק: אם מכרו להדיוט — מעיקרא תורא [מתחילה היה זה השור] של ראובן המוכר, והשתא תורא [ועכשיו הוא השור] של שמעון הקונה, אולם אם מכרו לשמים כלומר, הקדישו — מעיקרא תורא [מתחילה, לפני שהקדישו, היה נקרא השור] של ראובן והשתא תורא [וגם עכשיו הוא נקרא השור] של ראובן, שעל ידי ההקדש לא חדל להיקרא על שמו, אלא עדיין הוא מזוהה כקרבן שלו. ולכן אין דינו של ההקדש כמכירה לאדם אחר, ואינו חייב בתשלומי ארבעה וחמישה על ההקדשה.

ב שנינו במשנה שר' שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותם משלם תשלומי ארבעה וחמישה. אמרי [אומרים] בשאלה על שיטה זו: נהי דסבר [אמנם שסבור] ר' שמעון: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, שעצם ההקדשה הריהי כמכירה, ואולם לסברה זו איפכא מיבעי ליה [ההיפך היה צריך לו לומר]:

קדשים שחייב באחריותן — פטור הגנב מתשלומי ארבעה וחמישה משום שבהקדשה אכתי [עדיין] לא נפק מרשותיה [יצאו מרשותו] כמו במכירה, לעומת זאת,

קדשים שאינו חייב באחריותן — חייב הגנב, דמפקי ליה מרשותיה [שהרי בהקדשתו הוציאם לגמרי מרשותו] כאילו מכרם!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: ר' שמעון אמילתא אחריתי קאי [על דבר אחר הוא עומד, מתייחס],

והכי קתני [וכך שנה]: שעל מה ששנינו קודם (לעיל בבא קמא סב,ב) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה, יש להוסיף: וכן גונב הקדש מבית בעלים — פטור, ומסבירים:

מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדבר]? — משום גזירת הכתוב, שנאמר בדינים אלו: "וגנב מבית האיש" (שמות כב, ו) להדגיש: דווקא מבית האיש הפרטי — ולא מבית הקדש.

ועל כך ר' שמעון אומר: הגונב קדשים שהמקדישם חייב באחריותן וטבחם — חייב הגנב עליהם ארבעה וחמישה, מאי טעמא [מה הטעם] — קרינא ביה [קוראים אנו בו] "וגנב מבית האיש", שכיון שלאחר שנגנב הבעלים חייבים להקדיש קרבן אחר נמצא שמחסר אותו ממון, ודבר הגורם לממון נחשב כממון. ושאינו חייב באחריותן — פטור, שלא קרינן ביה [קוראים אנו בו] "וגנב מבית האיש", שבהקדש זה אין עוד קשר ממוני בין בעל הקרבן והקרבן.

ג ולעצם שיטתו של ר' שמעון, המחייב תשלומי ארבעה וחמישה על טביחה של קדשים, שואלים: מכדי שמעינן ליה [הלא שמענו אותו] את ר' שמעון, שאמר: שחיטה שאינה ראויה שאינה מכשרת את הבשר לאכילה לא שמה (אינה נחשבת) שחיטה לכל ענין שבו שייך דין שחיטה, ומשום כך פטר במשנה לעיל (בבא קמא ע,א) את השוחט טריפה מתשלומי ארבעה וחמישה. אם כן, שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי אם שחט קדשים מחוץ למקדש נפסלו ואסורים בהנאה!

ומשיבים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן שמדובר כאן בגנב השוחט קרבנות תמימים (שאינם בעלי מום, כלומר, כשרים להקרבה) מבפנים במקדש עצמו, כלומר, במקום הראוי, ושוחט אותם לשם בעלים הראשונים והרי זו שחיטה הראויה.

ותוהים על כך: אם כך הרי חזרה קרן לבעלים ונמצא שלא נגנב דבר מהם, שהרי הוקרב הקרבן לשם בעליו הראשון כפי שהיה צריך לעשות, ומדוע יתחייב הגנב? אמר ר' יצחק בר אבין: מדובר באופן שנשפך הדם, שאירעה תקלה בקרבן, שלא נזרק הדם ולא כיפר הקרבן על בעליו, ואולם הגנב עצמו בשעת שחיטה שחט את הקרבן כראוי לו.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן הסבר אחר לשיטת ר' שמעון: כאן מדובר בשוחט קרבנות תמימים בפנים אלא שלא לשם בעלים הראשונים. שאמנם הקרבן כשר ומותר והרי זו שחיטה ראויה, אלא שלא יצאו בו הבעלים ידי חובתם, ואם כן לא חזרה קרן לבעלים.