ומשיבים: מכל מקום שלא בבית דין הוה קאי [היה עומד] אלא נפגשו סתם, וכיון שלא היה זה במושב בית דין — אין זו נחשבת הודאה.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בנוסח אחר: אמר לו ר' יהושע: אין בדבריך כלום, שכבר הודית, משמע שההודאה היא שגרמה לכך, ואם כן היה זה בבית דין, ולפיכך

מאי לאו [האם לא] תנאי [מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו עצמה ובאופן זה: האי [זה] התנא שאמר את הנימוק "שכבר אין לך עדים", סבר [סבור] שמודה בקנס ואחר כך באו עדים — חייב, והאי [וזה] התנא שאמר "שכבר הודית", סבר [סבור] שמודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור?

ודוחים: לא, מכאן אין להוכיח, שאפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ובהא קמיפלגי [ובדבר זה נחלקו], האי תנא [תנא זה] שאמר "שכבר אין לך עדים", סבר [סבור] כי חוץ לבית דין הוה [היה] המעשה, ולכן לא היה פוטר את עצמו בהודאה אם היו באים עדים. והך [ואותו] הת נא שאמר "שכבר הודית", סבר [סבור] שבבית דין הוה [היה] המעשה.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: מודה בדבר שחיובו קנס ואחר כך באו עדים שהעידו בו על כך — רב אמר: פטור, ושמואל אמר: חייב.

אמר רבא בר אהילאי: מאי טעמא [מה הטעם, המקור, לשיטתו] של רב? שהרי בדין גנב המשלם כפל, שהוא קנס, נאמר "אם המצא תמצא בידו הגניבה... שנים ישלם" (שמות כב, ג), ודרשו חכמים מכתוב זה: "אם המצא" — בעדים, "תמצא" — בדיינין, פרט למרשיע את עצמו בהודאתו שהוא פטור מכפל, ונשאלת השאלה:

למה לי דרשה זו? הלא דין זה, שאין אדם יכול לחייב עצמו בקנס מ"אשר ירשיען אלהים ישלם שנים" (שמות כא ח) נפקא [יוצא נלמד] שרק זה שמרשיעים אותו הדיינים הוא שמשלם כפל, ולא מי שהרשיע את עצמו! אלא שמע מינה [למד מכאן] מהדגשה זו שבכתוב "אם המצא תמצא" שבאה ללמדנו כי המרשיע עצמו (מודה בקנס) פטור בכל מקרה, ולכן אף מודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור.

ושמואל אמר [יכול היה לומר] לך בדחיית אותה ראיה של רב: הכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לדינו של גנב עצמו שמתחייב בכפל (ולא רק שומר הטוען טענת גנב ונמצאה הגניבה בידו). כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה (כמבואר לעיל בדף סג,ב).

איתיביה [הקשה לו] רב לשמואל ממה ששנינו: ראה עדים שממשמשים ובאים להעיד כנגדו, ואמר: "גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי" — אינו משלם אלא קרן. משמע שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מתשלומי קנס! אמר ליה [לו] שמואל בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שחזרו עדים לאחוריהם ולא העידו כלל, ונמצא שהודה בקנס בלא עדים.

הקשה לו רב: והא מדתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה, בהמשכה של ברייתא זו] ר' אלעזר בר' שמעון אומר: למרות שהודה בקנס מצריכים אנו שיבואו עדים ויעידו כדי לחייבו בקנס, מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי לא צריכים הם להעיד, כיון שממילא לא יתחייב בעדותם!

אמר ליה [לו] שמואל בתשובה: לאו איכא [האם לא ישנה] דעת ר' אלעזר בר' שמעון דקאי כוותי [שעומד כמותי] ומחזיק בשיטתי? אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי זו, אמרתיה כדעת ר' אלעזר בר' שמעון ולא כתנא קמא, ויכולים עדים לחייבו בקנס למרות שהודה כבר.

ומעירים, לפיכך יוצא כי לשמואל ודאי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו, לשיטת רב מי לימא תנאי [האם לומר גם כן כי מחלוקת תנאים] היא?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון אמרתים, כי עד כאן לא שמענו כי אמר ר' אלעזר בר' שמעון התם [שם] שיכולים עדים לחייבו למרות שהודה אלא משום דקא מודי [שמודה] מחמת ביעתותא [פחד] העדים ולא הודה מרצונו. אבל הכא [כאן] שמודה מעצמו בלא פחד מפני עדים שעומדים להעיד על כך, אפילו ר' אלעזר בר' שמעון מודה שפטור מקנס אפילו יבואו אחר כך עדים ויעידו.

אמר רב המנונא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב באומר "גנבתי", ובאו אחר כך עדים והעידו שגנב, שבמקרה זה פטור, שהרי מכל מקום חייב עצמו על פי הודאתו בקרן.

אבל אם אמר תחילה "לא גנבתי" ובאו עדים והעידו בו שגנב והתחייב בעדותם בתשלומי הקנס של כפל, וחזר ואמר הוא עצמו "טבחתי" או שאמר "מכרתי" ואחר כך באו עדים והעידו שטבח או מכר — חייב בתשלומי קנס של ארבעה וחמישה, שהרי בהודאתו זו לא חייב עצמו בתשלום כל שהוא אלא פטר עצמו מכלום ואין זו הודאה של ממש.

אמר רבא: [קפחתי] ניצחתי בויכוח לסבי דבי [את זקני בית] רב, כלומר, את רב המנונא, שאפשר להקשות עליו, דהא [שהרי] רבן גמליאל כשהודה לפני ר' יהושע שסימא את עין עבדו פוטר עצמו מכלום הוה [היה], שהרי על ידי הודאתו נפטר לגמרי מלשחרר את עבדו, וקאמר ליה [ואמר והקשה לו] מענין זה רב חסדא לרב הונא, שאמר בשם רב שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור, ולא קא משני ליה [תירץ לו] שאין זו נחשבת הודאה, משמע שאין תשובה זו מתאימה לשיטת רב עצמו.

ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כעין הסברו של רב המנונא וכשיטת רב בדברי אמורא אחר, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מי שהודה ואמר "גנבתי", ובאו אחר כך עדים והעידו שגנב — פטור מן הכפל, שהרי חייב עצמו בקרן, אבל אמר "לא גנב תי "ואחר כך באו עדים והעידו בו שגנב, וחזר ואמר "טבחתי ומכרתי" ובאו עדים והעידו בו שטבח ומכר — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, שהרי בהודאתו זו לא התחייב כלל אלא פטר עצמו מכלום.

אמר רב אשי: מתניתין וברייתא נמי דיקא [משנתנו והברייתא גם כן מדוייקת] כהסברם של רב המנונא ור' חייא בר אבא. מתניתין, דתנן [משנתנו, ששנינו בה]: גנב על פי שנים עדים, וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו — משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ונדייק: למה לי מה הטעם דתני [ששנה] גנב על פי שנים? ליתני [שישנה] כך: גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו — אינו משלם אלא את הקרן, ונלמד מכאן אותה הלכה לפטור תשלומי קנס בהודאת עצמו או בעדות עד אחד בלשון קצרה יותר!