סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

אם אמרו בבית דין רק "חייב אתה ליתן לו", אם טבח ומכרמשלם תשלומי ארבעה וחמשה, מאי טעמא [מה הטעם]?כיון שלא פסקה מילתא [נפסק ונחתך הדבר] שיתן ממש, אכתי [עדיין] גנב הוא, ואם כן לא ניתן לכאורה להעמיד משנה זו בהקדישוהו בעלים!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאמרי ליה [שאומרים לו] הדיינים: "חייב אתה ליתן לו", שעדיין גנב הוא, ומתחייב בארבעה וחמישה אם עדיין לא הקדיש.

א גופא, לגופה של ההלכה שהוזכרה קודם, אמר ר' יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעליםשניהם אינן יכולים להקדיש את הדבר הנגזל, זה (הגזלן) — לפי שהדבר הנגזל אינו שלו, וזה (הבעלים) — לפי שאינו ברשותו. ושואלים: ומי [והאם] אכן אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, כלומר, כדעה המובאת במשנה לא כדעתו של תנא מסויים.

ותנן [ושנינו במשנה]: כרם רבעי, שהוא כרם בשנה הרביעית לנטיעתו, שפירותיו כפי שהם אסורים באכילה וצריך להעלותם לירושלים ולאוכלם שם, או לחללם בכסף ולהעלות את הכסף לירושלים, ולהשתמש בו שם לאכילה, היו מציינין (מסמנים) אותו בקזוזות (גושי) אדמה שהניחו סביבו, שידעו בכך הכל שהוא כרם רבעי, ולא יבואו לאכול ממנו. ומסבירים: סימנא [הסימן] הוא כי [כמו] אדמה, ובאופן זה: מה אדמה איכא [יש] הנאה מינה [ממנה] לאחר שעיבדוה כראוי, אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה [זו כרם רבעי גם כן כאשר היא נפדית מותר ליהנות ממנה].

ומוסיפה המשנה: ואילו כרם של ערלה היו מסמנים אותו בחרסית (חרסים שבורים). ומסבירים: סימנא [הסימן] הוא כחרסית, מה חרסית היא דבר שאין הנאה מינה [ממנה], אף האי [זה, כרם ערלה] הוא דבר דלית ביה [שאין בו] הנאה מיניה [ממנו], לפי שפירות ערלה אסורים בהנאה לעולם.

ועוד הלכה דומה: ומקום של קברות — היו מסמנים בסיד על מנת שהכהנים והעוסקים בטהרות לא ייטמאו בו. ומסבירים: סימנא [הסימן] הוא דחיור הוא לבן] כעצמות המתים. וממחה (וממיס) את הסיד ושופך סיד זה. ומסבירים: כי היכי דניחוור טפי [כדי שיהא לבן ביותר].

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שעושים סימנים אלה לכרם רבעי וערלה — בשנה השביעית, בשנת השמיטה. ומסבירים: וטעמו של דבר שהפקר נינהו [הם] הפירות, והעוברים על פני הכרם יכולים לקוטפם שהרי בשנת השביעית הכל הפקר, ולכן ראוי לסמן כרם רבעי וערלה מה טיבו, כדי שידעו הלוקטים להיזהר ולא ליהנות ממנו.

אבל בשאר שני שבוע (השנים במחזור שבע השנים) שאינן שמיטה — אין צורך לעשות כך, אלא הלעיטהו לרשע וימות, שאם אדם מסויים רשע הוא וגונב — אין אנו צריכים לחשוש לתקנתו, שלא ייכשל בגניבתו ויאכל דבר האסור באכילה, ולא איכפת לנו אם עבר לא רק על איסור גניבה אלא גם על איסור חמור אחר.

ומוסיפה המשנה: והצנועין (יראי השמים והמדקדקים) שהם בעליו של כרם רבעי, היו מניחין את המעות, ואומרים: כל הנלקט מכרם רבעי זה מחולל על המעות הללו. כדי שלא יכשלו הלוקחים באיסור כרם רבעי. ואם יכולים הבעלים לחלל פירות כרם רבעי שכבר אינם ברשותם אלא נלקטו על ידי גזלנים. משמע אם כן, מסתם משנה, שיש לאדם בעלות לענין הקדש על חפצים גם כשאינם ברשותו וקשה על ר' יוחנן!

וכי תימא [תאמר]: מאן תנא [מי הוא התנא ששנה] הלכה זו בצנועיןרבן שמעון בן גמליאל, כלומר, שהלכה זו אינה סתם משנה אלא המשך דברי רבן שמעון בן גמליאל, ור' יוחנן כדעת סתם של יחידאה [יחיד] לא אמר, שלמרות שנאמרו הדברים בסתם, וללא ציון שם אומרם, אבל כיון שהם דברי יחיד, הם אינם הלכה,

ואולם האמר [הרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנוהלכה כמותו, חוץ מדין שנשנה בעניינו של ערב, ומה שאמר בדין שאירע בעיר צידן, ומה שאמר בדין ראיה אחרונה. ואם כן בכל דרך שנאמר יוצא שר' יוחנן עצמו סבור שהלכה במשנה זו היא כצנועים, והרי זה בניגוד לדבריו בענין הקדש של דבר שאינו ברשותו!

אמרי [אומרים] בתשובה: לא תימא [אל תאמר] שהיו הצנועים אומרים "כל הנלקט מזה", כלומר, כל מה שכבר לקטו מזה יהא מחולל, אלא אימא [אמור] "כל המתלקט מזה", שכוונתו שהיו מחללים מראש כל מה שעתידים אנשים לקחת. ונמצא שחיללו פירות שעדיין היו ברשותם.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: צנועין בדין כרם רבעי ור' דוסא בדין לקט עניים אמרו דבר אחד, שהם הולכים בשיטה אחת, שאין אומרים הלעיטהו לרשע וימות אלא דואגים לתקנתו, ואילו ר' דוסא בפירוש "נלקט" (בעבר) קאמר [אומר]!

דתניא כן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: שחרית (בבוקר) בעל הבית, כלומר, בעלי השדה עומד ואומר: כל שילקטו עניים היום משדי יהא הפקר, שאם יזדמן שהעניים יקחו לא רק לקט המגיע להם מן הדין (שתי שיבולים), אלא שיבולים נוספות שאינן שייכות להם כדין, הרי מראש הוא מפקיר מה שהם עתידים ללקוט, כדי שלא יבואו לידי איסור.

ר' דוסא אומר: לא בבוקר אלא לעיתותי ערב אומר: כל שלקטו עניים יהא הפקר! הרי שלדעת ר' דוסא מועיל ההפקר גם לגבי דברים שאירעו כבר, אם כן אף לדברי ר' יוחנן עצמו הצנועים דיברו על מה שנלקח כבר, ולא על מה שעתיד להילקח, שהרי ר' יוחנן ור' דוסא אמרו דבר אחד!

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השמות בברייתא זו, ר' יהודה לר' דוסא, ור' דוסא לר' יהודה, ולפי זה ר' דוסא הוא האומר שיכול להפקיר רק את מה שיקחו בעתיד. ושואלים: אמאי אפכת מתניתא [מדוע הופך אתה את הברייתא]? אפכה [הפוך] את דברי ר' יוחנן, ואימא [ואמור] בדברי ר' יוחנן כך: צנועין ור' יהודה אמרו דבר אחד שהמדובר על דבר שעתיד להילקט!

אמרי [אומרים]: לא סגיא [אי אפשר] שלא מתהפכת מתניתא [להפוך את הברייתא] גם מטעמים אחרים, דבהא מתניתין קתני הרי בברייתא זו שנה] דאית ליה [שיש לו] לר' יהודה דין ברירה, כלומר, שדבר שיתברר בפועל בעתיד יכול לחול כבר עתה, שהרי לדעתו אותו דבר שיתברר בעתיד במשך היום שלקחוהו העניים — יהא הפקר כבר בבוקר. ואולם שמעינן ליה [ושמענוהו] לר' יהודה בעלמא [בכלל] שדעתו דלית ליה [שאין לו] דין ברירה, ולכן חייבים אנו להפוך את השיטות כדי להתאים את שיטת ר' יהודה לשיטתו במקומות אחרים. דתנן כן שנינו במשנה]:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר