מי איכא [האם יש] בזה ענין של נשתרש בחטא? והרי עדיין אין הדבר הגנוב נחשב כשלו, ואין תוקף למכירה! אלא ודאי מדובר לאחר יאוש, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי יאוש קני [קונה], אמאי [מדוע] משלם תשלומי ארבעה וחמשה? הלא את שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

אמרי [אומרים] בדחיה להוכחה זו: יש להסביר "נשתרש בחטא" באופן שונה, כדאמר [כמו שאמר] רבא להלן בפירוש דברי ר' עקיבא: מפני ששנה בחטא, כלומר, שחטא וחזר וחטא, שגנב ואחר כך מכר את החפץ הגנוב, הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שנענש מפני ששנה בחטא, ולא משום שהחפץ שייך לו והועילה המכירה, ולכן יש אפשרות להבין את הדברים לפני יאוש, ואין מכאן הוכחה כנגד רב.

ומציעים הוכחה אחרת: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנו בברייתא על הכתוב "וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז): מה טביחה שמחייבים עליה תשלומי ארבעה וחמישה, היא פעולה שאינה חוזרת, אף מכירה שמתחייב עליה היא כזו שאינה חוזרת.

ונברר אימת [מתי] היתה מכירה זו? אילימא [אם תאמר] לפני יאוש הבעלים, אמאי [מדוע] אינה חוזרת? הלא מתברר שמכר דבר שלא היה שייך לו, והמכר בטל! אלא ודאי מדובר לאחר יאוש, ואי סלקא דעתך קנייה [ואם עולה על דעתך לומר שהגנב קנאו], אמאי [מדוע] משלם ארבעה וחמשה? הלא את שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב נחמן בפירוש ברייתא זו, שמכירה שאינה חוזרת פירושה פרט לשהקנה הגנב במכירתו את הדבר רק לשלשים יום בלבד, ולא לצמיתות. הכא נמי [כאן גם כן] יש להבין באותו אופן פרט לשהקנה לשלשים יום. אבל אם מכר לצמיתות, אף שהיה זה לפני יאוש — דין התורה שמשלם ארבעה וחמישה, ואין להוכיח מכאן שיאוש אינו קונה.

מיתיבי [מקשים] עוד מברייתא: גנב חפץ ובא אחר וגנבו ממנו — הגנב הראשון משלם לבעלים תשלומי כפל, והגנב השני אינו משלם לראשון אלא קרן בלבד.

גנב ומכר ובא אחר וגנבו מן הקונה — הראשון משלם לבעלים תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם לקונה שממנו גנב תשלומי כפל. גנב וטבח ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והגנב השני אינו משלם לגנב הראשון תשלומי כפל אלא קרן בלבד.

קתני מיהא מציעתא [שנה על כל פנים בקטע האמצעי]: גנב ומכר, ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם תשלומי כפל.

ונברר אימת [מתי] היתה המכירה? אילימא [אם תאמר] לפני יאוש, גנב שני אמאי [מדוע] משלם תשלומי כפל לקונה מן הגנב? והרי היה כאן שינוי רשות בלא יאוש הבעלים הראשונים ובמקרה שכזה מי איכא למאן דאמר דקני [האם יש מי שאומר שהוא קונה] בכך, ואין הקונה נחשב כבעליו של הדבר, ובמקרה שכזה פטור הגנב ממנו מתשלומי כפל?

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן לאחר יאוש. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שיאוש קונה, אמאי [מדוע] משלם הגנב הראשון תשלומי ארבעה וחמשה? הלא דידיה [את שלו] הוא דזבין [שמכר]!

ותו, דקתני רישא [ועוד, ששנה שם בקטע הראשון]: גנב, ובא אחר וגנבו ממנו — ראשון משלם תשלומי כפל, והשני אין משלם לגנב הראשון אלא קרן.

מכדי [הרי] לאחר יאוש קיימינן [עומדים, עוסקים, אנו], ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שיאוש קונה, גנב שני אמאי [מדוע] אינו משלם אלא קרן, היה לו לשלם גם כפל לגנב? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי יאוש לא קני [קונה], וקשיא [וקשה הדבר] לרב!

אמר רבא: ותסברא [וכי סבור אתה] כי הא מתרצתא [שהברייתא הזו מתורצת, מיושבת] היא ואפשר להקשות ממנה? אלא זה דקתני סיפא [מה ששנה בסופה בקטע האחרון שבה]: גנב וטבח ובא אחר וגנבו ממנו — ראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ושני אינו משלם אלא קרן, ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] כי שינוי מעשה לא קני [קונה]? והרי לכל הדעות לאחר טביחה גוף הבהמה שייך לגנב, ואם כן הגונב ממנו יצטרך לשלם כפל!

אלא לעולם יש לפרש שברייתא זו כולה מדברת לפני יאוש, ואיפוך סיפא למציעתא ומציעתא לסיפא [והפוך ושנה את הדין שבסוף לדין האמצעי ואת הדין האמצעי לדין שבסוף] שנתחלפו בברייתא ההלכות, ואימא הכי [ואמור כך] שזו גרסתה המתוקנת של הברייתא: גנב ומכר ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה לבעלים, והשני אינו משלם לראשון אלא קרן, וטעמו של דבר — משום ששינוי רשות בלא יאוש לא קני [קונה] ונמצא שלא גנב השני מן הגנב הראשון דבר שהוא בעליו.

גנב וטבח ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם תשלומי כפל לגנב הראשון, משום דקנייה [שקנה הגנב אותה, את הבהמה] בשינוי מעשה שטבחה.

ואילו רב פפא אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך], שאין אתה צריך לכך, ואפשר לומר כי סיפא [הקטע שבסוף הברייתא] שאם טבח אין הגונב ממנו משלם כפל — כשיטת בית שמאי היא, דאמרי [שאומרים]: שינוי במקומה עומד, כלומר, אין השינוי עצמו יוצר קנין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאין אנו הופכים את הברייתא ואין מפרשים אותה לפני יאוש אלא לאחר יאוש קשיא רישא ומציעתא [קשה הראש והאמצע של הברייתא], לרב שאם מדובר במקרה שלאחר יאוש הבעלים, ויאוש קונה כדברי רב, הרי בדין הראשון (גנב ונגנב ממנו) היה צריך הגנב השני לשלם כפל, ובדין האמצעי (גנב ומכר) לא היה הגנב מתחייב ארבעה על המכירה כי שלו הוא מוכר!

ועוד הסבר בברייתא אמר רב זביד: לעולם תפרש כך: הברייתא כולה מדברת לפני יאוש, והכא במאי עסקינן [וכאן, בדין האמצעי — שגנב ומכרו, במה אנו עוסקים] שנתייאשו הבעלים רק בזמן שהגיע ליד הלוקח (קונה), ולא נתייאשו עדיין בזמן שהיה ביד הגנב, דהוה ליה [שהריהו] אצל הקונה יש יאוש ושינוי רשות.

ואולם לא תימא [תאמר] שמתחייב הגנב השני כפל משום דבעינן [שצריכים אנו] תמיד יאוש ושינוי רשות, ולכן לא מדובר בברייתא בחיוב כפל במקרה שגונב מן הגנב עצמו, אלא מן הקונה. אלא אפילו ביאוש לחודיה [לבדו] נמי קני גבי [גם כן קנוי אצל] גנב, ואף אם היה נגנב ממנו, היה משלם הגנב השני כפל,

אלא דלא משכחת דמשלמי תרוייהו [שאין אתה מוצא אפשרות שישלמו שניהם] גם גנב ראשון ארבעה וחמישה וגם גנב שני כפל אלא בהכי [בכגון זה]. וכדי למצוא מקרה כעין זה צריך לפרש שמדובר ביאוש ושינוי רשות.

א איתמר [נאמר] שנחלקו האמוראים בבעיה זו: המוכר את מה שגנב לפני יאוש הבעלים, רב נחמן אמר: חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, רב ששת אמר: פטור.

ומסבירים את טעמיהם, רב נחמן אמר: חייב, שכן "ומכרו" (שמות כא, לז), אמר רחמנא [אמרה התורה] בדין ארבעה וחמישה והא זבין [והרי מכר], לא שנא [שונה] לפני יאוש לא שנא [שונה] לאחר יאוש. רב ששת אמר: פטור, חיוביה [חיובו] לאחר יאוש הוא, כיון דאהנו [שהועילו] מעשיו, שהרי המכירה חלה וקנאה הקונה, אבל לפני יאוש שלא אהנו [הועילו] מעשיו — לא מיחייב [מתחייב], כי דומיא דטביחה בעינן, דאהנו [בדומה לטביחה אנו צריכים שתהיה גם המכירה באופן שהועילו] מעשיו.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מניין אני אומר אותה], את סברתי זו? דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה? — מפני שנשתרש (נתחזק) בחטא.

ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אילימא [אם תאמר] לפני יאוש, מי איכא [האם יש] בכך נשתרש? הרי לא נתן תוקף ("שורש") למעשה שעשה! אלא לאו [האם לא] לאחר יאוש הוא! אמר רבא: אין זו הוכחה, אלא יש לומר שהכוונה בפירוש "נשתרש" היא מפני ששנה בחטא, שלא רק שחטא בכך שגנב, אלא הוסיף חטא אחר על כך למוכרו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממקור אחר, ששנינו בברייתא: נאמר "וטבחו או מכרו", והוקשו הדברים לומר: מה טביחה שאינה חוזרת — אף מכירה שאינה חוזרת. ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אילימא [אם תאמר] לפני יאוש, אמאי [מדוע] אינה חוזרת? הלא מכר דבר שאינו שלו! אלא מדובר לאחר יאוש, ושמע מינה חיובא [ולמד מכאן כי החיוב] דווקא לאחר יאוש הוא וכרב ששת! תרגמה [הסביר אותה את הברייתא] רב נחמן: אין הכוונה במכירה שאינה חוזרת מבחינת תוקף המכירה, אלא פרט לשהקנה לו לשלשים יום בלבד שהרי זו מכירה החוזרת למוכרה, שצריך שמבחינתו של המוכר שימכרנה לעולם, אף אם מבחינת תוקפה אינה חלה, כגון שהיה זה לפני יאוש.

ומעירים: ואף ר' אלעזר סבר כרב ששת כי חיוביה [חיובו] של הגנב המוכר דווקא לאחר יאוש הוא, שאמר ר' אלעזר: