אין לי אלא אם נמצאה הגניבה בתוך ידו ממש, ואולם אם נמצא הדבר הגנוב בתוך גגו או בתוך חצירו או בתוך קרפיפו (חצר סגורה) מנין שכך הוא הדין? — תלמוד לומר: "אם המצא תמצא" (שמות כב, ג), מכל מקום, שבכל מקום ואופן שהגניבה ברשותו חייב לשלם. ואם כן למדנו כבר דבר אחר מכפילות הפסוק!

ומשיבים: אם כן, אם רק דבר זה בא הכתוב ללמדנו, לימא קרא [שיאמר הכתוב] או "המצא המצא" או שיאמר "תמצא תמצא", מדשני קרא [ממה ששינה הכתוב] בלשונו ואמר "המצא תמצא", שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], הן לענין ריבוי שהגנב עצמו משלם כפל בכל דבר שגנב, והן לענין הגדרת המקום בו נמצאת הגניבה.

א וחוזרים לדון גופא [לגופם] של דברים שנאמרו קודם לכן, אמר רב: את הקרן משלם הגנב כעין שגנב, כלומר, באותו ערך שהיה לדבר בשעה שגנבו. ואילו תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה משלם כערכם בשעת העמדה בדין.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, מהו מקור דין זה של רב? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "גניבה" ו"חיים" ("אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים". שמות כב, ח), אמאי קאמר רחמנא [מדוע אמרה התורה] "חיים" בגניבה? כוונתו: אחייה [החייה, השאר] את הקרן כעין המצב שהיתה בשעה שגנב, ולכן את הקרן צריך להחזיר כשוויה בשעת הגניבה.

אמר רב ששת: אמינא [אומר אני] כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב אמר להא שמעתא [את ההלכה הזו], כלומר, לא דקדק רב בדבריו אלה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היתה הבהמה שגנב כחושה, והשמינה פיטם אותה הגנב — משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב. מכאן שמשלם הכל כעין שגנב, ולא כשעת העמדה בדין כדברי רב!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: מכאן אין ראיה לדחות את דברי רב, משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] הגנב לבעל הבהמה : אנא פטימנא [אני פיטמתי] את הבהמה הכחושה ואת שקלת [ואתה תקבל] את דמיה כשוויה בשעת העמדה בדין? ואין להביא מכאן ראיה לסתור את דברי רב.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] סתירה לדברי רב ממקור אחר בו לא קיימת טענה זו, ששנינו: היתה הבהמה שמינה בזמן שנגנבה, והכחישה, שגרם לה הגנב לרזות או לרדת בערכה — משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב, ושלא כדברי רב!

ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש טעם מיוחד לדבר — משום דאמרינן ליה [שאנו אומרים לו] לגנב: מה לי קטלה (הרגה) כולה, מה לי קטלה פלגא [חציה], שהרי הכחשתה בידי הגנב היא כעין הריגתה במקצת על ידו, ולכן משלם ארבעה וחמישה כשעה שגנב כאילו טבחה אז מיד, אלא כי קאמר [כאשר אומר] רב את הלכתו הרי זה במקרה של יוקרא וזולא [יוקר וזול], שעלה או ירד ערך הגניבה, הוא דקאמר [שאומר], ולא במקרה של שינוי שחל בגוף הדבר לטובה או לרעה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דמעיקרא שויא זוזא [אם תאמר שמתחילה היתה שווה זוז אחד] ולבסוף שויא [היתה שווה] ארבעה זוזי [זוזים] ישלם במקרה זה קרן כעין שגנב במחיר של זוז אחד. אם כן, לימא פליגא [האם נאמר איפוא כי חלוקים] דברי רב על דבריו של רבה, שאמר רבה: האי מאן שגזל חביתא דחמרא מחבריה [חבית יין מחבירו], מעיקרא שויא זוזא [בתחילה היתה שווה זוז] ולבסוף שויא [שווה] ארבעה זוזי [זוזים], אם תברה [שברה] או שתייה [שתה אותה], כלומר, שעשה בה מעשה ואיבדה מן העולם בעצמו — משלם ארבע זוזים כשוויה לבסוף. ואולם אם איתבר [נשברה] ממילא (מעצמה) — משלם רק זוזא [זוז] אחד, כשוויה בשעת הגניבה, ואם כן רבה מחלק אף בתשלום הקרן עצמה, שלא בכל מקרה משלם כעין שגנב ושלא כדברי רב.

אמרי [אומרים] כדי ליישב את הדברים: כי קאמר [כאשר אומר] רב שמשלם כשעת הגניבה, הרי זה כגון דמעיקרא שויא [שמתחילה היתה שווה] הגניבה ארבע זוזים ולבסוף שויא זוזא [שווה זוז] אחד, שבכגון זה קרן משלם כעין שגנב, ואילו תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה — כשעת העמדה בדין.

תני [שנה] ר' חנינא ברייתא שיש בה כדי לסיועיה [לסייע לו] לרב, וכך שנינו בה: בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון שנמסר לידו, ונשבע שאכן נגנב, ולבסוף הודה שהוא עצמו גנב, ובאו עדים והעידו שהוא גנבה, אם עד שלא באו עדים הודה — משלם קרן וחומש לבעלים ומביא קרבן אשם, כפי שמשלם כל המחזיר גזילה מדעתו לאחר שנשבע וחזר בו, ואם משבאו עדים הודה — משלם תשלומי כפל ואשם כדין טוען טענת גנב, ואולם חומשו שצריך לתת לבעל הפקדון עולה לו בכפילו (מכוסה על ידי תשלום הכפל) שמשלם, אלו דברי ר' יעקב.