במה דברים אמורים — במדליק בתוך שלו והלכה האש ודלקה בתוך של חבירו, אבל מדליק בתוך של חבירו — דברי הכל משלם כל מה שהיה בתוכו.

ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו בשדהו להגדיש בו גדיש, והגדיש חבירו תבואה בחצירו והטמין באותו גדיש דבר אחר, שאם גרם בעל השדה לשריפת הגדיש שאין משלם אלא דמי גדיש בלבד, שהרי לא קיבל חבירו רשות להטמין כלים אלה באותו גדיש. וכן אם קיבל רשות להגדיש חטין והלך והגדיש שעורין, או שקיבל רשות להגדיש שעורין והגדיש חטין. וכן אם הגדיש חטין וחיפן (כיסה אותן) בשעורין, או הגדיש שעורין וחיפן בחטים — מודה ר' יהודה בכל אלה שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד, שהוא הפחות שבהם.

ובענין דומה אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה לשמירה ואמר לה "הזהרי בו בדינר זה, כי של כסף הוא", והיא לא ידעה שהוא של זהב, אם הזיקתו את הדינר בעצמה — משלמת דינר זהב כפי שוויו האמיתי, משום דאמר [שיכול לומר] לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה [מה היה לך אצלו שהזקת אותו], כלומר, לא היית צריכה להזיק, ואין זה משנה אם היה זה של כסף או של זהב. ואולם אם פשעה (התרשלה) בו ואירע שאבד או נגנב — משלמת רק דמי דינר של כסף, דאמרה ליה [שהיא יכולה לומר לו]: נטירותא דכספא [שמירה של דינר כסף] שהוא פחות בערכו — קבילי [קיבלתי] עלי, אך נטירותא דדהבא [שמירה של דינר זהב] שהוא יקר — לא קבילי [קיבלתי] עלי.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: אתון [אתם] בשמו של רבא מתניתו לה [אתם שונים אותה], אנן ממתניתא פשיטא לן [אנו מן הברייתא ברור לנו] דבר זה, שהרי שנינו: הגדיש חטין וחיפן בשעורין, הגדיש שעורין וחיפן בחטין — אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד. אלמא אמר ליה [מכאן שיכול המדליק לומר לו] לבעל הגדיש: נטירותא דשערי קבילי [שמירה של שעורים קיבלתי] עלי ולא יותר, הכא נמי אמרה ליה [כך גם כן יכולה האשה לומר לו]: נטירותא דדהבא [שמירה של זהב] לא קבילי [קיבלתי] עלי.

א אמר רב: שמעית מילתא [שמעתי דבר הלכה] לשיטת ר' יהודה שבמשנתנו ולא ידענא [יודע אני] מאי [מה] היא אותה הלכה. אמר שמואל: ולא ידע [וכי אין יודע] אבא (שמו הפרטי של רב) מאי שמיע ליה [מה שמע]? אלו הם הדברים ששמע: לשיטת ר' יהודה שמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו, שכשם שבנגזל תיקנו חכמים שיכול הוא להישבע כמה גזל ממנו הגזלן, ויצטרך הגזלן לשלם, כך לדעת ר' יהודה שחייב על טמון באש, אם ישבע בעל הגדיש שדברים מסויימים היו בגדישו — יצטרך המבעיר לשלם אותם דברים.

ובענין זה בעי [שאל] אמימר: האם עשו תקנת נגזל זו שנשבע ונוטל, גם במסור (מלשין) שגורם להחרמת רכושו של חבירו בידי גויים, או לא? ומבררים את הבעיה: אליבא דמאן דאמר לא דיינינן דינא דגרמי [לדעת מי שאומר שאין אנו דנים דין של גורמי נזיקין] אלא מחייבים רק על נזק ישיר בידים — לא תבעי [תישאל] לך שאלה זו, שוודאי דין מסורות נמי [גם כן] לא דיינינן [אין אנו דנים] אפילו בנזק ברור, כיון שהוא בדרך של גרם נזיקין בלבד.

אלא כי תבעי [כאשר תישאל] לך הרי זה אליבא דמאן דאמר דיינינן דינא דגרמי [לשיטת מי שאומר שאנו דנים דין של גורמי נזיקין] והשאלה היא: האם עשו תקנת נגזל זו גם במסור, דמשתבע [שנשבע] הנפגע על טענתו שכך לקחו ממנו ושקיל [ונוטל] כטענתו, או לא? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

מסופר: ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה בנהרא [אדם אחד בעט בקופת כסף, כספת, של חבירו והשליכה בנהר], אתא מריה [בא בעליה] של הכספת ואמר: הכי והכי הוה [כך וכך היה] לי בגוה [בתוכה]. יתיב [היה יושב] רב אשי וקא מעיין ביה [ומעיין בה בשאלה זו]: כי האי גוונא מאי [כגון זה מה הדין]? האם מאמינים אנו לניזק או לא?

אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: לאו היינו מתניתין [האם אין זו משנתנו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו, שכן דרך בני אדם להניח בבתים. ואם כן צריך לסמוך על הניזק ולשלם מה שטוען שהיה שם, ומה מקום להסתפק בשאלה זו?

אמר ליה [לו] רב אשי: אי דקא טעין זוזי [אם שטוען הניזק שמטבעות] היו שם — הכא נמי [כאן גם כן הדין] שישלם. הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דקא טעין מרגניתא [שהוא טוען שמרגליות] היו בקופה, והשאלה היא: מאי [מה] הדין? מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא [האם מניחים אנשים מרגליות בכספת] ונאמין לו, או לא? ואף שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: טעין כסא דכספא [אם הניזק טוען שהיתה לו בין השאר כוס כסף] בבירה (ארמון) ששרף חבירו, מאי [מה] דינו? האם נאמן הוא, או לא? אמר ליה [לו] רב אשי: חזינא [רואים אנו] אי איניש [אם אדם] אמיד (עשיר) הוא שיש מקום לשער דאית ליה כסא דכספא [שיש לו כוס כסף], אי נמי איניש מהימנא [או גם כן שאדם נאמן] הוא דמפקדי אינשי גביה [שמפקידים אנשים אצלו חפצי ערך] — משתבע ושקיל [נשבע שכך היה אצלו ונוטל] כטענתו. ואי [ואם] לא היה איש כזה — לאו כל כמיניה [אין זה בכוחו] לטעון כן וליטול כפי דבריו.

ובענין אחר אמר ליה [לו] רב אדא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: מה ההבדל בין גזלן לחמסן? אמר ליה [לו]: חמסן — יהיב דמי [נותן כסף] עבור החפץ שנוטל מן הבעלים שלא כרצונם, ואילו גזלן — לא יהיב דמי [אינו נותן כסף].

ותמה רב אדא ואמר ליה [לו]: אי יהיב דמי [אם נותן כסף] חמסן קרית ליה [אתה קורא לו]? הרי כיון שנותן כסף ומשלם עבור מה שנטל, הרי זה קונה כדינו, ואף שלא מכר בעל החפץ מרצונו, והאמר [והרי כך אמר] רב הונא: מי שתלוה [תלו אותו] כדי להכריחו למכור דבר וזבין [ומכר] — זביניה זביני [מכירתו מכירה], משמע שגם מכירה באונס נחשבת כמכירה חוקית! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שמכירה מתוך אונס נחשבת מכירה — הרי זה במקרה שאמר "רוצה אני", שהסכים למכירה למרות שהוכרח לה, הא [זה] שהמכירה לא חלה — הרי זה במקרה שלא אמר "רוצה אני".