החזירה המוצא את האבידה למקום כזה שבו יראנה בעליה — אינו חייב עוד לטפל (להתעסק) בה. אם נגנבה או אבדה המציאה — חייב המוצא באחריותה.

ונברר את האמור בברייתא: מאי [מה] פירוש "נגנבה או אבדה"? לאו [האם אין] הכוונה נגנבה מביתו ואבדה מביתו לפני שהחזירה? וכיון שאמרו שחייב באחריותה של גניבה ואבידה — משמע שדינו כשומר שכר שחייב בגניבה ואבידה, ולא כשומר חינם שפטור!

ודחה רבה: לא, הכוונה היא שנגנבה או שאבדה ממקום שהחזירה, ובמקרה זה אף שומר חינם חייב כיון שהתרשל בשמירה, שלא החזירה כראוי.

והקשה רב יוסף על כך: והא קתני [והרי שנה] שם: אינו חייב ליטפל בה, משמע שאין עליו עוד אחריות עליה!

אמר ליה [לו] רבה: הכא [כאן] בסוף הברייתא, ששנינו שחייב באחריותה, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? כגון שהחזירה בצהרים, שעה שבה אין בעל האבידה מצוי בביתו, ואין זו נחשבת השבה של ממש, ומשום כך אם נגנבה או אבדה האבידה — חייב באחריותה אף שהוא שומר חינם.

ותרתי קתני [ושתי הלכות שונות שונה] שם, והכי קתני [וכך הוא שונה], כלומר, כך יש להבין את הברייתא: החזירה בשחרית שהוא זמן שבו מצויים אנשים בביתם למקום שיראנה בעל האבידה וכיון דשכיח [שמצוי] הוא דעייל ונפיק וחזי לה [שנכנס ויוצא ורואה אותה] את האבידה — המוצא אינו חייב ליטפל בה עוד, ואף אינו חייב באחריותה אם נגנבה או אבדה. והלכה נוספת: אם החזירה בצהרים למקום שיראנה, דלא שכיח דעייל ונפיק, דלא חזי לה [שאינו מצוי שהוא נכנס ויוצא באותה שעה, שאינו רואה אותה] ונגנבה או אבדה — חייב באחריותה. ואם כן אין להוכיח מכאן.

איתיביה [הקשה לו] עוד רב יוסף לרבה ממה ששנינו בהמשך אותה ברייתא: לעולם הוא, המוצא אבידה חייב באחריותה אם נגנבה או אבדה עד שיחזירנה לרשותו של בעל האבידה. מאי [מה] פירוש ההדגשה "לעולם", לאו [האם אין] הכוונה אפילו נגנבה מביתו של המוצא? ושמע מינה [ולמד מכאן] כי המוצא אבידה כשומר שכר דמי [הוא נחשב]!

אמר ליה [לו] רבה לרב יוסף: מודינא [מודה אני] לך בשומר אבידה של בעלי חיים שאבדו שחייב בגניבה ואבידה, שכיון דנקטי להו ניגרא ברייתא [שכבר לקחו לעצמם צעדים זרים] שהם יוצאים ממסלול הדרכים הרגיל שלהם, שהרי ראינו כבר שברחו למקום אחר, בעי נטירותא יתירתא [צריכים שמירה יתירה] כשומר שכר. אבל חפצים אחרים שאינם הולכים מעצמם, ואבדו — אין המוצא אותם חייב לשומרם יותר משאר שומר חינם.

ומן הצד השני איתיביה [הקשה לו] רבה לרב יוסף ממה ששנינו: נאמר בענין השבת אבידה "השב תשיבם" (דברים כב, א) ודרשו: "השב" — אין לי אלא שמשיב את הדבר בביתו של בעל האבידה, אם השיב לגינתו ולחורבתו מנין שגם כן קיים מצוה זו, ואינו אחראי עוד למציאה? תלמוד לומר: "תשיבם", והכפלה זו באה לומר שקיים את המצוה מכל מקום, בכל אופן.

ומעתה נברר את הדברים: מאי [מה] פירוש "לגינתו ולחורבתו" השנויים כאן? אילימא [אם תאמר] שהחזירם לגינתו המשתמרת שגינתו סגורה כראוי ונשמרים בה דברים, וכן לחורבתו המשתמרת — אין בכך חידוש שקיים בכך המצוה, ופטור מאחריותו עליה, כי היינו [הרי זה] כמו ביתו, שהרי המקום נשמר וברשותו הוא! אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא שהחזיר לגינתו שאינה משתמרת ולחורבתו שאינה משתמרת, ואף על פי כן אינו אחראי עוד על המציאה. שמע מינה [למד מכאן] כי כשומר חנם דמי [נחשב] המוצא ולא יותר, ודי לו בהשבה שכזו!

אמר ליה [לו] רב יוסף: לעולם תפרש כי הכניסם לגינתו המשתמרת ולחורבתו המשתמרת, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: היינו [הרי זה] כמו ביתו, ומה החידוש בדבר? יש בכל זאת חידוש, כי הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דלא בעינן [שאין אנו צריכים] במקרה כזה דעת בעלים, שאין צריך להודיע לבעל האבידה שהחזיר לו אבידתו, וכדברי ר' אלעזר.

שאמר ר' אלעזר: הכל, כל החייבים בהשבת חפץ לבעליו (כגון שומר או גנב) צריכין דעת בעלים להודיע להם שהחזירו להם את השייך להם, חוץ מהשבת אבידה, שהרי ריבתה בו תורה במשיב אבידה השבות הרבה, שנאמר בלשון ריבוי "השב תשיבם" ללמדנו שאם החזירה אף בלא דעת הבעלים — הרי זו השבה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ואת לא תסברא [ואתה אינך סבור] ששומר אבידה כשומר חנם דמי [נחשב]? והא [והרי] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה, אדם שמצא אבידה וטוען שנגנבה ממנו, ולבסוף נמצא שהוא לקחה לעצמו — משלם תשלומי כפל כאילו הוא עצמו גנב. ומעתה נשאל: אי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמוצא האבידה שומר שכר הוי [הוא], אמאי [מדוע] במקרה זה הוא משלם תשלומי כפל? הרי קרנא בעי שלומי [את הקרן בלבד צריך הוא לשלם], שהרי שומר שכר חייב ממילא בגניבה ואבידה, וכיון שבדבריו חייב עצמו לשלם את ערך החפץ — אין מקום להחשיבו כגנב!

אמר ליה [לו] רב יוסף: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שטוען המוצא טענת לסטים מזויין (שודד מזויין בנשק), שבא ונטל את המציאה מידו, ובליסטים מזויין פטור אפילו שומר שכר. וכיון שטען טענת שקר שעל ידה הוא נפטר לגמרי מחובתו, אם לבסוף נמצאה האבידה אצלו — חייב הוא לשלם כפל כטוען טענת גנב.

אמר ליה [לו] אביי: ליסטים מזויין הלא גזלן הוא ולא גנב, וכיצד אפשר לקרוא לזה "טוען טענת גנב"?

אמר ליה [לו] רב יוסף: שאני אומר כי לסטים מזויין, כיון דמיטמר מאינשי [שמתחבא מבני אדם] ואינו גוזל בגלוי לעיני כל — גנב הוא להחשיב טוען טענת לסטים מזויין כטוען טענת גנב

, ולכן כיון ששומר שכר נפטר בטענה זו, שהרי עבורו אונס הוא זה, אם נתברר שהיה זה טענת שקר — משלם כפל, כדין שומר חינם הטוען טענת גנב בפקדון ונמצא אחר כך הדבר בידו. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא: