נאמר בהם המלה "טוב", כאמור במצוות כיבוד אב ואם ("ולמען ייטב לך". דברים ה, טז)? אמר לו ר' חייא בר אבא: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם "טוב", שאלני אם נאמר בהן "טוב" אם לאו [לא], שאיני יודע אם נאמר בהן "טוב" אם לאו, כלומר, אינני בקי כל כך בתורה לזכור דברים אלה, כלך (לך) אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל (מצוי) ללמוד אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אפשר ששמע ממנו בענין זה ויוכל להשיבך.

אזל לגביה [הלך אצלו] ושאלו. אמר ליה [לו] ר' תנחום: ממנו, מר' יהושע בן לוי עצמו, לא שמעתי דבר בענין זה, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא בר' חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה אבי אמו של רב אחי בר' חנינא, שלא נאמר "טוב" בדברות הראשונות הואיל וסופן של הלוחות הראשונים היה להשתבר משעשו ישראל את העגל.

ושואלים: וכי (ואם) סופן להשתבר מאי הוי [מה בכך] אם היה נאמר בדברות הראשונות "טוב"? אמר רב אשי: אילו היה כך חס ושלום פסקה (פוסקת היתה) טובה מישראל לאחר שנשברו, ולכן לא נאמר בהם "טוב" אלא בדברות האחרונות, שנכתבו בתורה לאחר פרשת שבירת הלוחות, כדי שלעולם יהיה טוב לישראל.

כיוון שדיברנו בענין זה מביאים ענין דומה. אמר ר' יהושע: הרואה אות טי"ת בחלומו — סימן יפה הוא לו. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב [שכתוב] בתורה "טוב" ומלה זו מתחילה באות טי"ת, אימא [אמור] שמה שרואה הוא רמז למה שכתוב "וטאטאתיה במטאטא השמד" (ישעיהו יד, כג) שיש בו כמה טי"תים, והוא ענין של פורענות! ומשיבים: ברואה בחלומו חד טי"ת קאמרינן [טי"ת אחד אנו אומרים] שיש בכך סימן טוב, ובפסוק זה של פורענות יש רבים.

ומקשים עוד: אף להסבר זה אימא [אמור] שהרואה טי"ת אחת בחלומו הוא רמז למה שנאמר "טמאתה בשוליה" (איכה א, ט)! ומשיבים: ברואה בחלום יחד עם האות טי"ת גם את האות בי"ת קאמרינן [אנו אומרים] שהוא סימן יפה לו. ומקשים: אף בזה אימא [אמור] שיש בזה רמז למה שנאמר "טבעו בארץ שעריה" (איכה ב, ט)!

אלא טעם הדבר שהרואה טי"ת בחלום סימן יפה הוא לו, אינו מעצם העובדה שהוא פותח את המלה "טוב", אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה (בראשונה), שמ"בראשית" (בראשית א, א) עד לפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א, ה) לא כתיב [נאמרה] האות טי"ת, ופעם ראשונה שנמצאת אות זו היא במלה "טוב".

ובדומה לזה אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה "הספד" בחלומו הרי זה רמז שחסו עליו מן השמים ופדאוהו, שאינו צריך להספד זה. ומעירים: הני מילי [דברים אלו] אמורים דווקא כשרואה את המלה "הספד" בכתבא [בכתב].

א נאמר במשנה: וכן חיה ועוף כיוצא בהן וכו'. אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי, כלומר, בהלכות אלו, שחיה ועוף דינם כבהמה לכל העניינים שמנינו במשנה, ובכללם כלאים, כלולה אותה הלכה הכתובה בתוספתא כי תרנגול טווס ופסיוני נחשבים כלאים זה בזה, שדין כלאיים חל גם על עופות.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, ומה החידוש באלה דווקא? אמר רב חביבא: משום דרבו בהדי הדדי [שהם גדלים יחד], מהו דתימא [שתאמר]: מין חד [אחד] הוא ואינם כלאים זה בזה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם מינים נבדלים, וכלאים זה בזה.

ואגב הלכות אלה בכלאי עופות אמר שמואל: אווז ואווז הבר הרי הם כלאים זה בזה ואין הם נחשבים למין אחד. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא בר רב חנן: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה [שזה ארוך צווארו וזה קטן צווארו], אלא מעתה, גמלא פרסא וגמלא טייעא [גמל פרסי וגמל ערבי], דהאי אלים קועיה והאי קטין קועיה [שזה עבה צווארו וזה דק צווארו], הכי נמי [כך גם כן] תאמר דהוו [שהריהם] כלאים זה בזה? הלא ברור לנו שהם מין אחד, שיש בו שתי צורות!

אלא אמר אביי: לא זה הטעם, אלא יש הבדל אחר ביניהם במין הזכר שבהם: זה, אווז הבר — ביציו (אשכיו) מבחוץ, שניכרות הן, וזה, האווז — ביציו מבפנים. רב פפא אמר: יש הבדל אחר ביניהם במין הנקיבה שבהם: הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא [זו, אווזת בר טוענת רק ביצה אחת בשחלה של הביצים] וחוזרת וטוענת ביצה אחרת לאחר זמן, והא [וזו] — טעונה כמה ביעתא בשיחלא [ביצים בשחלה] ולכן רואים שאינם מין אחד.

ועוד בענייני כלאים אמר ר' ירמיה אמר ריש לקיש: המרביע שני מינים של בעלי חיים שבים — לוקה משום איסור כלאים. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם], כלומר, מה הרמז לדבר במקרא? אמר רב אדא בר אהבה משמיה [משמו] של עולא: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "למינהו" "למינהו" מחיות שביבשה (ראה בראשית א פסוקים כא,כה), שכשם שבחיות היבשה כתוב "למינהו" ואסורים בהם כלאים, כן הוא גם בחיות שבים.

בעי [שאל] החכם רחבה: המנהיג (מוביל) עגלה הרתומה ביחד, בעיזא [בעז] ביבשה ושיבוטא (מין דג) במים, מהו הדין? האם יש בהם משום איסור כלאים כמו בשור וחמור, שאסור לחרוש בהם יחד, או לא? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דעיזא לא נחית [שהעז אינה יורדת] בים, ושיבוטא לא סליק [עולה] ליבשה — לא כלום עביד [הוא עושה] בזה שמנהיג אותם ביחד, שהרי אינם עובדים יחד. או דלמא השתא מיהת קא מנהיג [שמא עכשיו על כל פנים הוא נוהג] בשניהם יחד, ובזה תלוי האיסור?

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: מה מקום יש לשאלה? אלא מעתה לפי זה תאמר גם כן שאם חיבר אדם חטה ושעורה בידו יחד, וזרע את החטה בארץ ישראל, ואת השעורה בחוצה לארץ שאינו אסור בכלאי זרעים, למרות שהם מקומות סמוכים זה לזה, הכי נמי דמחייב [ככה גם כן יהיה חייב]? אלא ודאי כיון שהארץ וחוץ לארץ הם שני תחומים נבדלים אין אנו אומרים שיש בכך כלאים, ואף ים ויבשה כן.

אמרי [אומרים] כתשובה לכך: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] לענין זריעת כלאים, ארץ — מקום חיובא [חיוב] של כלאים הוא, חוצה לארץ — לא מקום חיובא [חיוב] כלאים, ולכן אף שהם סמוכים זה לזה לא חל כלל האיסור. אבל הכא [כאן] בהנהגה בים או ביבשה אידי ואידי חיובא [זה וזה חיוב] הוא,