ומשיבים: "או" זה מיבעי ליה [נצרך לו, להם] כדי לחלק, שלא נאמר שחייב בבור רק כשנופלים שם שור וחמור יחד. ואומרים: ור' יהודה, ענין זה של לחלק מ"ונפל" נפקא [יוצא לו], כלומר, מלשון יחיד שכתוב שם, שמשמעה אחד ולא שניים. ורבנן [וחכמים] משיבים על כך: "ונפל" טובא [הרבה] משמע, שאין להוכיח מפועל שנאמר בצורת לשון יחיד שגם שם העצם שבא אחריו הוא יחיד.

ולשתי השיטות מקשים, אימא [אמור] ודרוש את הפסוק כך: "ונפל" — הוא כלל, "שור וחמור" — פרט, ונדון לפי כללי מדרש ההלכה שכלל ואחריו פרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ולפיכך שור וחמור — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: בהמשך הכתוב בפסוק שלאחריו שנאמר "בעל הבור ישלם" (שמות כא, לד) הרי חזר וכלל, ולכן הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה: כלל ופרט וכלל אי (אין) אתה דן את הכלל אלא כעין הפרט הנזכר שם. ולענייננו: מה הפרט מפורש — שור וחמור, שהם בעלי חיים, אף כל מה שנוסף בכלל הוא בעלי חיים.

ומקשים: אי [אם] דורשים את הכלל כעין הפרט, מדוע לא נדרוש כך: מה הפרט מפורש — דבר (בעל חיים) שנבלתה מטמאה במגע ובמשא אם אדם נגע בו או נשא אותו (בלא מגע ישיר), שדין זה הוא גם בשור וגם בחמור, אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא חייב עליו בנזקי בור, אבל עופות שאין בנבלתם טומאת מגע ומשא — לא!

ומשיבים: אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא [שתכתוב התורה רק פרט אחד] ונלמד דבר זה ממנו. ושואלים: הי נכתוב [איזה פרט שתכתוב התורה]? שהרי אם היה נכתב רק פרט אחד אפשר לבוא למסקנה מוטעה, אי כתב [אם היה כותב] רק "שור" הוה אמינא [הייתי אומר]: נלמד מכאן שדבר הקרב לגבי מזבח כגון שור — אין [כן] חייב עליו, ואילו זה שאינו קרב לגבי מזבח — לא. ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] רק "חמור" הוה אמינא [הייתי אומר]: מה שקדוש בבכורה — אין [כן] חייב עליו, דבר שאין קדוש בבכורה — לא, שהרי בכור חמור ("פטר חמור") יש בו קדושה וחייב בפדיון, ולא היינו למדים מכאן לבעלי חיים אחרים, מלבד אלה החייבים בבכורה, על כן אמר הכתוב גם "שור" וגם "חמור". וחוזרת איפוא הקושיה ראשונה: מדוע לא נלמד מכאן בדרך כלל ופרט וכלל למעט עופות?

אלא יש לחזור מדרך לימוד זו לענין חיוב בור, וללמוד זאת מדיוק הכתובים, אמר קרא [הכתוב] "והמת יהיה לו" (שמות כא, לו) ונלמד מכאן: כל דבר [שהוא בן] מיתה, כל דבר שיכול למות.

ומקשים: אם זהו הכלל בחיובי בור, הרי בין לרבנן [לדעת חכמים] דקא ממעטי להו [שממעטים] את הכלים מכתוב אחר, ובין לדעת ר' יהודה דקא מרבי להו [שמרבה אותם] את הכלים, וכי כלים בני מיתה נינהו [הם]? וכיוון שאינם בני מיתה — לכאורה לא היה צריך לימוד מיוחד לעניינם! אמרי [אומרים] בתשובה: אף כלים יכולים להיחשב כבנימיתה, שכן שבירתן זו היא מיתתן.

ומוסיפים ושואלים על הסבר זה: ולדעת רב שאמר: בור שחייבה עליו תורה על הבלו המזיק חייבה, ולא על חבטו, אם כן בין לרבנן [לחכמים] בין לר' יהודה נשאלת השאלה: וכי כלים בני הבלא נינהו [הבל הם]? כלומר, האם מסוגלים הם להינזק מהבל, שהיה צורך בכתוב מיוחד למעטם מחיוב בור? אמרי [אומרים] בתשובה: אכן, יש גם מקרה כזה — בחדתי דמיפקעי מהבלא [בכלים חדשים שפוקעים מחמת ההבל].

ושואלים עוד: הלא האי [כתוב זה] "והמת יהיה לו" מבעי ליה [נצרך הוא לו] לכמו שאמר רבא, שאמר רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור — פטור, שנאמר: "והמת יהיה לו" — במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו. ואם כן אין אפשרות ללמוד מכאן לימוד אחר!

אלא חיובי בור יש ללמוד ממקור אחר, ומה שאמר קרא [הכתוב] בבור: "כסף ישיב לבעליו" (שמות כא, לד) הרי זה בא לרבות כל דאית ליה [שיש לו] בעלים שחייב עליו בעל הבור אם נפל לתוכו. ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו כלים ואדם נמי [גם כן] וקשה לכל הדעות!

ומשיבים: משום כך אמר קרא [הכתוב] "שור" — ולא אדם, "חמור" — ולא כלים. ושואלים: ולר' יהודה דקא מרבי להו [שמרבה אותם] את הכלים, וסבור שחייבים גם על נזקי כלים בבור, בשלמא [נניח] מה שנאמר "שור" — ממעט ביה [בו] אדם שאין חייבים עליו, אלא "חמור" מאי [מה] ממעט הוא ביה [בו]? שהרי אינו לומד מן המלה "חמור" למעט כלים, ומה הלכה מלמדנו?

אלא אמר רבא: "חמור" האמור בדיני בור לדעת ר' יהודה, ו"שה" האמור בדיני אבידה (דברים כב, א–ג) לדברי הכל קשיא [קשה], שאין לחכמים הסבר לשם מה נכתבו.

א שנינו במשנה: נפל לתוכו, לתוך הבור, שור חרש שוטה וקטן — חייב. ושואלים: מאי [מה פירוש] "שור חרש שוטה וקטן"? אילימא [אם תאמר] שהוא לשון סמיכות, וכוונתו שור של חרש, שור של שוטה, שור של קטן, הא [הרי] אם כן נבין מכאן כי אם נפל לבור שור של פקח יהיה בעל הבור פטור?! מה טעם פטור זה?

אמר ר' יוחנן: יש לפרש שור שהוא חרש, שור שהוא שוטה, שור שהוא קטן.