וזה וזה שנפל בתוך בור עצמו. ובכל זאת, אם נפל לאחוריו — פטור.

ומעירים, רב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב: בור שחייבה עליו התורה — להבלו חייבה ולא לחבטו. וכיון שנפל השור לאחוריו, על גבו — לא מן ההבל ניזוק, אלא מן החבטה.

ושמואל אמר: אם נפל השור בתוך בור, בין מלפניו בין מלאחריו — חייב.

ומעירים, שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר שחיוב בור הוא להבלו וכל שכן לחבטו. ושואלים: אלא לשמואל היכי דמי [כיצד בדיוק הוא], באיזה אופן אמרה המשנה שאם נפל לאחריו מקול הכרייה שפטור? ומסבירים: כגון שנתקל השור בבור, ונפל לאחורי הבור ונחבל חוץ לבור.

איתיביה [הקשו] לרב ממה ששנינו בברייתא: בבור, בין לפניו בין לאחריו — חייב, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרב!

אמר רב חסדא: מודה רב בבור שהוא ברשותו של אדם שהוא חייב אף אם נפל לאחוריו, משום דאמר ליה [שאומר לו] הניזוק לבעל הבור: ממה נפשך [ממה, מאיזה צד רצונך] לטעון? אי בהבלא מית [אם משום ההבל מת] — הרי הבלא דידך [ההבל שלך] הוא, אי בחבטא מית [אם בחבטה מת] — חבטא דידך [חבטה של הקרקע שלך] הוא ולא קרקע עולם, כפי שהוא במקרה רגיל של בור.

רבה אמר, כך יש להסביר את הברייתא לדברי רב: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — במתהפך, כיצד שנפל בתחילה אאפיה [על פניו] ואחר כך אתהפיך [התהפך] ונפל אגביה [על גבו], דהבלא דאהני ביה אהני ביה [שההבל שהועיל בו, שגרם לו נזק, הועיל בו] להמיתו.

רב יוסף אמר: הכא [כאן] בברייתא זו בנזקי בור בשור עסקינן [אנו עוסקים] בנזקים שהשור הזיק את הבור, מאי ניהו [מה הם]? שהבאיש את מימיו של הבור, ובזה אמרה הברייתא כי לא שנא [שונה] אם נפל לפניו, ולא שנא [שונה] אם נפל לאחריו — מיחייב [חייב].

תני [שנה] רב חנניה ברייתא לסיועי [לסייע] לשיטת רב, שעל הכתוב האמור בנזקי בור "ונפל" (שמות כא, לג) פירשו: עד שיפול דרך נפילה. מכאן אמרו: נפל לפניו מקול הכרייה — חייב, לאחריו מקול הכרייה — פטור, וזה וזה בבור.

א אמר מר [החכם] במשנה: נפל השור לפניו מקול הכרייה — חייב. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר] כי קולו של כורה הוא שגרם ליה [לו] את הנפילה, ולא הבור עצמו! אמר רב שימי בר אשי: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' נתן היא, שאמר: בעל הבור הזיקא קא עביד [היזק הוא שעושה] בחפירתו, וכל היכא [מקום] שלא אפשר לאשתלומי מהאי [לקבל תשלום מזה] שגרם לנפילה משתלם מהאי [מקבל תשלום מזה] שעל כל פנים הוא חייב באחריות על הנזק שיצר.

ומהיכן למדנו שיטתו זו של ר' נתן? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שור שדחף את חבירו לבור — בעל השור חייב, ובעל הבור פטור. ר' נתן אומר: בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה.

ומבררים את שיטת ר' נתן: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת שר' נתן אומר: במקרה זה של שור שדחף שור אחר לבורו של אחר — בעל הבור משלם שלשה חלקים (רבעים), ובעל השור רביע (רבע)! ואין זה כשיטתו בברייתא הקודמת. ומשיבים: לא קשיא [קשה]: הא [בברייתא זו השניה] מדובר במקרה שהשור הדוחף היה תם ואז בעל השור משלם רק רבע נזק (שהוא מחצית ממה שחייב, שהוא חצי הנזק), הא [בברייתא זו הקודמת] מדובר בשור מועד שדחף ולכן משלם את כל חלקו שהוא חצי נזק.

ושואלים: ובשור תם מאי קסבר [מה סבור] ר' נתן, מדוע משלם זה רבע וזה שלושה רבעים? אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד [אם הוא סבור שזה, השור, את כל הנזק עשה, וזה, הבור, את כל הנזק עשה], אם כן צריך היה לפסוק כי האי [זה] משלם פלגא [חצי] והאי [וזה] משלם פלגא [חצי], שהרי לשניהם יש אחריות שלימה, ואף אם היה זה שור תם, משלם חצי נזק שהוא מחצית ממה שגרם.

ואי קסבר [ואם הוא סבור] כי האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד [זה, השור, חצי נזק עשה, וזה, הבור, חצי נזק עשה], אם כן צריך היה לפסוק שבעל הבור משלם פלגא [חצי] שהוא מלוא הסכום על המחצית שהיא באחריותו, ובעל השור שהוא תם משלם רק רביע, שהרי הוא משלם רק חצי הסכום שהזיק, ואידך ריבעא [ואת הרבע האחר] מפסיד בעל השור. ואם כן מה טעמו של ר' נתן?

אמר רבא: ר' נתן דיינא [דיין] הוא ונחית לעומקא דדינא [ויורד לעומק הדין], לעולם קסבר [סבור הוא] כי האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד [זה את כל הנזק עשה וזה את כל הנזק עשה], ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך : אם כן לשלם האי פלגא והאי פלגא [שישלם זה חצי וזה חצי] ומדוע משלם בעל השור רק רבע ובעל הבור שלושה רבעים? הרי זה משום דאמר ליה [שאומר לו] בעל השור לבעל הבור: שותפותאי מאי אהניא [שותפותי אתך באחריות מה הועילה] לי, שהרי גם אם היה שורי גורם את כל הנזק בלי הבור לא הייתי משלם יותר מחצי. ומעתה, שאנו שותפים בנזק, עליך לשלם מחצית מכלל הנזק שהייתי משלם (הואיל וממילא צריך היית לשלם נזק שלם).

איבעית אימא [אם תרצה אמור] והסבר באופן אחר: לעולם קסבר [סבור] ר' נתן כי האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד [זה חצי נזק עשה וזה חצי נזק עשה]. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: מדוע אין בעל הבור משלם פלגא [חצי] ובעל השור משלם רביע, ואידך ריבעא נפסיד [ואת הרבע האחר שיפסיד] בעל השור שניזוק? — אין הדין כן משום דאמר ליה [שאומר לו] בעל השור הניזוק לבעל הבור: אנא תוראי בבירך אשכחיתיה, את קטלתיה [אני את שורי בבורך מצאתיו, אתה הוא שהרגת אותו], שהרי רואים אותו הרוג שם, ולכן מאי דאית [מה שיש] לי לאשתלומי מהיאך [לקבל תשלום מן האחר], מבעל השור המזיק — משתלמנא [מקבל אני], מאי דלית [מה שאין] לי אפשרות לאשתלומי מהיאך [לקבל תשלום ממנו] — משתלמנא ממך [מקבל אני ממך].

ובאותו ענין אמר רבא: הניח אדם אבן על פי הבור של אדם אחר, ובא שור ונתקל בה ונפל בבור, באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן, ביחס לחלוקת האחריות ביניהם. ותוהים: מה חידש בדבר? פשיטא [פשוט, מובן מאליו הוא], שהרי מה ההבדל אם נפל השור לבור בגלל שור אחר, או בגלל האבן?

ומשיבים: יש צורך לומר דבר זה במפורש, שכן מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא דאמר [שאומר] בעל הבור לבעל השור: אי לאו בירא דידי, תורא דידך הוה קטיל ליה [אם לא הבור שלי, השור שלך היה הורג אותו] ולמעשה בורי לא היה הגורם לנזק אלא שורך, אבל הכא מצי אמר ליה [כאן יכול לומר לו] בעל האבן לבעל הבור: אי לאו בירא דידך, אבנא דידי מאי הוה עבדא [אם לא הבור שלך, האבן שלי מה היתה עושה]? אי הוה מיתקל [אם היה נתקל] בה, הוה נפל וקאי [היה נופל וקם] ולכן יש לפוטרו לגמרי, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבא שאין זו טענה, משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל הבור לבעל האבן בתשובה לכך: אי לאו [אם לא] האבן שלך לא הוה נפיל לבירא [היה נופל לבור].

ב איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: