ליתא [אם אין] את הפרה לפנינו, כגון שברחה — משתלם רביע נזק מולד.

ומעירים: מדברי רבא אלו עולה כי טעמא [הטעם, דווקא] משום שלא ידעינן אי הוה [יודעים אנו אם היה] ולד בהדה [עימה] כי [כאשר] נגחה אי [או] לא הוה [היה], ולכן משלם רבע נזק. אבל אי פשיטא לן דהוה [אם פשוט, ברור לנו שהיה] ולד בהדה [עימה] כי [כאשר] נגחה — משתלם כוליה [כל] חצי הנזק מגוף הולד אם הפרה איננה.

ומעירים, כי רבא הולך כאן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: פרה שהזיקה כשהיתה מעוברת — גובה מולדה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — גופה היא והוא כחלק ממנה, וכיון שהיה חלק מגופה יכול לגבות ממנו. לעומת זאת תרנגולת שהזיקה — אינו גובה מביצתה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? פירשא בעלמא [פרש סתם] הוא, כלומר, אין הביצה חלק מגופה של התרנגולת אלא דבר נפרד ממנה, ולכן אינו יכול לגבות תשלום שגובים רק מגוף התרנגולת.

א ועוד אמר רבא: כאשר צריכים להעריך את הנזקים בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה מת לצדה אין שמין לנזק הפרה בפני עצמה, ולולד בפני עצמו. אלא שמין לולד על גב הפרה, שמעריכים את הנזק של פרה מעוברת, ועל ידי כך נמצא סכום הנזק פוחת קצת. שאם אי (אין) אתה אומר כן — נמצא אתה מכחיש (מפסיד) את המזיק.

וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו שאין מעריכים כמה אדם מוכן לקבל בעד קטיעת יד של עבדו, אלא מעריכים מה הבדל המחיר בין עבד שלם ועבד קטוע יד. וכן אתה מוצא דבמזיק חלק משדה של חבירו שאין מעריכים את הנזק של מקום הנזק לבד כמה הוא שווה אילו היה נמכר בעצמו, אלא מעריכים את הפחת ביחס לשווי חלקת אדמה גדולה יותר.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: עיקר טענתו של רבא הוא שהמזיק נמצא מפסיד, ואולם אי דינא [אם הדין] הוא כך — ליכחוש [שיפסיד] מזיק ומה טעם הוא זה?

אמר רב אשי: משום דאמר ליה [שאומר לו] המזיק: פרה מעברתא אזיקתך, פרה מעברתא שיימנא [פרה מעוברת הזקתיך, פרה מעוברת אני מעריך] לך, ואין זה מן הדין להעריך את הפרה לעצמה ואת העובר לעצמו.

אגב כך דנים בבעיה הבאה, פשיטא [פשוט] לנו שאם היתה הפרה בבעלות דחד [של אדם אחד] וולד דחד [של אדם אחד, אחר] — הרי הפיצוי עבור פיטמא [הפיטום], ערכה של הפרה המעוברת מחמת פיטומה, בוודאי משלמים לבעל פרה. והשאלה היא: נפחא מאי [הנפח מה הוא], כלומר, מה שפחת מחירה משום שעכשיו היא נראית פחות גדולה, למי משלמים? רב פפא אמר: אף זה משלמים לבעל הפרה. רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: חולקין. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: חולקין.

ב משנה הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות בעל הבית, ושברה בהמתו של בעל הבית את הקדירות — פטור בעל הבית. ואם הוזקה בהמתו של בעל הבית בהן, בקדירות — בעל הקדרות חייב. ואולם אם הכניס את הקדירות ברשות — בעל החצר חייב במה שהזיקה בהמתו את הקדירות.

וכן מי שהכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית — פטור בעל הבית. ואם הוזקה בהמתו בהן כגון שהחליקה עליהם — בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות את פירותיו — בעל החצר חייב במה שניזוקו על ידי בהמתו.

וכן אם הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא