ולשיטת ר' עקיבא למאי הלכתא איתקש [למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה] עבודה זרה לנדה? — לענין טומאת משא, לוקשיה [שיקיש, ישווה אותה] לנבלה ולא יצטרך להשוותה לנידה ולשרץ! ומשיבים: אין, הכי נמי [כן, גם כן כך] אלא ההשוואה לנדה באה ללמדנו מה נדה אינה מטמאה לאברין, שנדה הנשענת באבר אחד בלבד על חפץ אינה מטמאה במשא (ראב"ד), אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברין, שחלק מעבודה זרה שוב אינו מטמא. ושואלים: אלא הא דבעי [שאלה זו ששאל] רב חמא בר גוריא אם עבודה זרה ישנה טומאתה לאברים או אינה מטמאה לאברים, תיפשוט ליה מהא [תפתור לו שאלה זו מכאן] בין לרבנן [לשיטת חכמים] בין לשיטת ר' עקיבא שאינה לאברים, שהרי לפי הסבר זה גם ר' עקיבא מודה בכך! ודוחים: רב חמא בר גוריא כרבה מתני [שונה] ובעי לה אליבא [ועדיין יש מקום לשאול אותה לפי שיטת] ר' עקיבא.

א מעתה באים לברר את שני ההסברים על פי מקורות אחרים. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: עבודה זרה טמאה כשרץ, ומשמשיה טמאים אף הם כשרץ. ר' עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה כנדה ומשמשיה מטמאים כשרץ. בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר — ניחא [נוח הדבר] אלא לשיטת רבה קשיא [קשה], שהרי מכאן יוצא שהמחלוקת היא אם עבודה זרה כשרץ או כנידה, ולא באבן מסמא! אמר [יכול היה לומר] לך רבה כתשובה: מי אלימא ממתניתין [האם חזקה היא זו יותר ממשנתנו], דקתני [שהרי אף במשנתנו שנינו]: "עציו ואבניו ועפריו מטמאין כשרץ" ואוקימנא [והעמדנו, והסברנו] מאי [מהו] כשרץ — לא לכל דבר, אלא דלא [שאינו] מטמא בטומאת אבן מסמא, הכא נמי [כאן גם כן] דלא [שאינו] מטמא באבן מסמא, ואף ברייתא זו נבין באותה דרך.

ב ועוד מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: גוי וגויה שגזרו חכמים עליהם שיהיו מטמאים כזבים, עבודה זרה ומשמשיה — הן מטמאים, ואולם לא היסטן, שהמסיטם (מזיזם, נושאם) אינו נטמא. ר' עקיבא אומר: הן והיסטן, שאף אלה מטמאים במשא. בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר — ניחא [נוח, מובן הדבר], אלא לרבה קשיא [קשה] אמר [יכול היה לומר] לך רבה: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] גוי וגויה נמי [גם כן] הן מטמאים ולא היסטן?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: "דבר אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב). ומכאן למדנו שמדין תורה רק בני ישראל הם מטמאין בזיבה ואין גוים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהן חכמים שיהו כזבין לכל דבריהן (דיניהם) ומאחר שהגוים דינם כזבים — מטמאים הם גם במשא. ולפיכך אותה ברייתא שנאמר בה שאין הגוים מטמאים במשא, משובשת היא וצריכה תיקון.

אלא רבה מתרץ לטעמיה [ מתרץ ומוסיף על דברי הברייתא לשיטתו] וכך הוא שונה: גוי וגויה מטמאים הן והיסטן ואבן מסמא שלה, ועבודה זרה מטמאים היא והיסטה, אבל לא אבן מסמא שלה. ר' עקיבא אומר: אף עבודה זרה מטמאים היא והסיטה ואבן מסמא שלה. וכן ר' אלעזר מתרץ [מיישב] את הדברים ומוסיף על ברייתא זו, וכך הוא לומד: גוי וגויה מטמאים הן והיסטן ואבן מסמא שלהן, עבודה זרה מטמאה היא ואולם לא היסטה. ור' עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה היא והסיטה.

ג מתקיף לה [מקשה עליו] על הסבר זה רב אשי: לפי הדרך שהסברנו אין להבין מאי [מה] נתחדש על המלה "הן" שבברייתא זו? ודי היה לומר שמטמאים והיסטן מטמא, ואילו ההדגשה "הן" חייבים לראותה כבעלת משמעות מיוחדת! אלא אמר רב אשי, הכי קאמר [כך אמר]: גוי וגויה בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טמאים, שמיוחדת טומאת זיבה, שכל דבר שהזב מזיזו ממקומו אף אם לא נגע בו במישרין — נטמא. ואילו עבודה זרה שהסיטה אחרים — טהורין, ואילו אחרים שהסיטו אותה (במשא) — טמאים. משמשיה של עבודה זרה, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טהורים. ור' עקיבא אומר: גוי וגויה ועבודה זרה, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טמאים. משמשיה, בין הן שהסיטו אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טהורין, ועל ידי כך קבלה כל מלה במשפט המקורי את מובנה המדויק, גם לגבי המלה 'הן' וגם לגבי המונח 'היסט'.

ד הסברו של רב אשי מבאר את הברייתא, אך לגוף הדברים שואלים: לגבי עבודה זרה, בשלמא [נניח] אחרים שהסיטו אותה — משכחת לה [מוצא אתה כעין זה]. אלא היא שהסיטה את אחרים היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה]? וכיצד יתכן שעבודה זרה תוכל לפעול ולהסיט דברים? אמר רמי בריה [בנו] של רב ייבא אפשר למצוא אפשרות כזאת, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: היה הזב בכף מאזנים אחת, ואוכלין ומשקין בכף השנייה, כרע הזב, שהכריעה, הכבידה, כף המאזנים של הזב — טמאין המאכלים שבכף השניה משום שהזב הסיט אותם ממקומם.